בוא נתחיל בזה שביקורת צריכה להיאמר, אבל זה צריך לקרות ממקום שבא לתקן, ולא ממקום מלכלך או מתעב כמו במקרה פה.
אני בעד להתייחס בישרות לטקסט ולראות אם יש בו ממש
1. אני חושבת שעיקר הבעיה שלו, היא שחזונות עתידיים שאמורים לקרות בדרכים לגיטימיות מתוארים כרצונות שמסיבות טכניות לא באות לידי מימוש, אך לו היה הדבר אפשרי לא היינו בוחלים באמצעים.
במחשבה הזו הוא משייך למגזר רצונות אלימים וכוחניים.
כנראה שהוא לא הבין או לא רצה להבין את התפיסה.
רובו המוחלט והשפוי של המגזר לא חושב שהדברים אמורים לקרות מתוך איומים או אלימות (פיזית, מילולית, תרבותית וכו'), אלא מתוך תהליכים טבעיים.
כך לגבי חזרה בתשובה, יציאת הערבים מהארץ, שינוי מערכות המשפט והצבא.
לא מדובר בתכסיסים מבריקים להשתלטות, אלא באמונה שאם הדבר נכון וטוב, ירצו להצטרף אליו.
2. נכון, אני חושבת שאין מספיק התייחסות בציבור לנושאים חברתיים. אבל יש מגמת שיפור וזה גם תלוי על איזה קבוצות במגזר מסתכלים. יש ויש.
3. נקודה אחת שכן הרגשתי שהוא צודק בה -
יש מושגים, כמו דמוקרטיה וזכויות אדם, שהציבור משתמש בהם בצורה שהיא לא לגמרי ישרה. הם משמשים ככלי ניגוח פוליטי ולא נובעים מאמונה בהם.
כשזה משמש להצגת מראה כלפי צביעויות זה תקין (כמו בעניין חופש הביטוי. לא חייבים להסכים עם העיקרון כדי להצביע על צביעות), אבל כשמשתמשים בזה רק כשנוח זה צורם.
וזה קורה לפעמים.
4. אהבת ישראל - לפעמים גם אני מרגישה שזה חיצוני ותכליתי, כמו למשל לצורך החזרה בתשובה. אם אוהבים, אז בכנות, ללא תנאים.
בכל אופן זה תלוי על מי מדברים. גם כאן יש ויש.
5. בנוגע ללאומיות - נכון, הוא תפס נקודה משמעותית - החידוש הגדול של היהדות הוא בכך שהיא קושרת בין אמונה ודת ללאומיות. אף אחד לא ניסה להסתיר את זה, וזו לגמרי אידאולוגיה לגיטימית.
נכון, קשה להילחם בזה, באסה.
(@נחמיה17)
חחח