שהמדד עובד לפי מה שאתה קבעת
ואז אתה יוצא מתפספס כלפי עצמך
לגעת בשני קצוות החוט במקביל זה מוזר אפילו מצד מסויים. זה סוגר לך את המעגל של החוט ביד, כל עוד הוא ביד. מעולם גם לא יתאחה זה בזה, אחרי הכל, קצוות שונים. אבל הוא גם אותו חוט בעצם.
ארוג מסדרת חוטים דקים יותר שיוצרים את עצמו. הוא גם יותר מכמות חוטים ביחד. גם הרווח זה חלק. המקום שפחות מקום. איפה שריק

מושגים, מושגים. יודעים, מרגישים. אוספים עוד ועוד פרטים על אינספור דברים
מילים גבוהות כאלה. אפולוגטי, אבסטרקטי, אקזיסטנציה, רדוקציה, הטרוטופיה וכאלה. לצד אחרות, פחות קרות, אוחזות במידה בהוד החיים ובתהומות חושך אפלים.
ושי הסוגים פשוט ממלאים

והסבלנות שזה דורש בעצמך יכולה לפעמים להטריף, כי, היציאה מהצמרת, מהעלים הבריאים, הרעננים, המתחדשים, אלה שמלאים בחיים וערגה
פתאומית מידי, עמוקה מידי וקודרת
והחיכיון אליה שובר עצמות. היא אפילו רוקדת לך על הקבר הסבלנות הזאת, מסתכלת עלייך בבוז. כי, בכלל, למה שיגיע לי. וגם נותנת חריטות על הבשר, לא מגיע.
והכל בשביל להרפות מהמרדף אחרי הדבר שמגיע בהמשך לכנות, עומק ורצון שורף
ולא אחרי מרדף. מרדף אל,

ומילים יפות כאלה. ומנומסות לכאורה. אולי גמכן מכסות שם איפושהו על הצעקה. אוצרות, עוצרות אותה. לא נותנות לה להתהוות, איצרון.
השתיקה ממלאה את החללים שנשארו שם פתוחים, מרהיבים כל כך. צלולים ושותקים. מקומות שאיש לא ביקר בהם. סוגים בשושנים
מתחבאים להם שם, בסתר המדרגה, צועקים את זעקת הנצח
והאם האדם ישמע.

אולי אשמע,
את דממת הרגבים
לחישת החיים
הגוברת

אדם
מן אדמה בא.
ואד יעלה מן הארץ, להשקות את הגן.
א.

לכתוב. כדאי להתחיל לחזור באמת לזה.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?