בדיוק ניסיתי לחשוב על אחד.

ננסה.

בעז"ה.

מקורית שלי

אז המחמאה במקום

למי שמכירה. זה היה לפני המון זמן אז אני לא לגמרי זוכרת מה עשיתי, רק שחברות שלי אהבו את זה ואת המשפט הראשון. אז ניסיתי לשחזר וזה מה שיצא:

אני רואה אותה כל בוקר. את המלחמה הפנימית בה. רגע היא קמה ורגע היא שוכבת, רגע חיה ורגע כמו מתה.
אני נמצאת שם תמיד, כבר שנים. איש לא יכול להזיז אותי ממקומי. והיא? היא נעה ונדה בין עולמות, רגע נושמת ורגע בעולם הדמיון.
אין בי אכזבה או כעס או ייאוש, רק נחישות תמידית, ויציבות. אני המכילה, אני הנוכחת, אני השותקת.
אני הבית והחום.
וכשהיא קמה ממני סוף סוף, אני קרה. אני פזורה ומבולגנת, ובעיקר לא קיימת בשביל עצמי.
והכי חשוב- בסוף היא תמיד חוזרת.

נמ. לא יצא משהו. אולי אנסה עוד אחד מאוחר יותר

המכות לא הפסיקו. אחת ועוד אחת. משתנות בצורה ובחוזק.

הוא נלחם בידים חשופות ונהר של דמעות.

והוא לא היחיד. 

לפחות פעם ביום הם נוחתות עלי, בכל מיני צורות. על ידי כל מיני אנשים.

ילד כאפות שכמותי. תפסיק להכנע. תהיה חזק.

אז אני מחזיר מלחמה. מקשה את עצמי. חוזר למקום שבו הייתי קודם.

אך לו זה כלל לא משנה, להפך, ככל שאני לא נכנע הוא רק מתחזק.

וככה זה ממשיך, כמו פינג פונג,

אני, הוא, הוא, אני,

לפעמים אני מתעייף, לפעמים זה הוא. אך אף אחד מאיתנו לא נכנע.

ואז, בבת אחת הוא נוחת על הרצפה, מותש, עייף.

הדמעות יבשו והוא היה נראה יותר רגוע.

'תודה' לוחש לי

ואני מבין שזה בעצם מה שהוא היה צריך ממני,

לעמוד מולו, לא להכנע.

ולתת לו לפרוק, להוציא, לכאוב, להכאיב, ולהרגע.