איזה אנשים?

בס"ד

 

שמתי לב שנבואות תוכחה שגורות ומתגלגלות על לשוני סתם ככה ביומיום, ושזה משפיע על ההסתכלות שלי על המציאות.

קצת מוזר לי לחשוב שזו האווירה שרצה המקרא שאיתה נסתובב
מצד שני אתה צודק

בס"ד

 

כי קשה לי לקבל את הרעיון הזה, אבל נראה שאין ברירה. ניסיתי לדחוף לראש כמה שיותר נבואות נחמה כדי לשנות את זה, אבל זה פשוט לא.

אכן תמוה

בס"ד

 

כלומר, חשוב גם היום לזכור ש"מגיעי בית בבית שדה בשדה" מוביל ל"והושבתם לבדכם בארץ", ו"אין דעת אלקים בארץ" מוביל ל"תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה", אבל במצבנו, עם ההבטחות שקיבלנו, זה לא יכול להיות הבסיס לדברים, חייבים גישה אחרת למציאות.

ושהבסיס לכל הוא כאב

בס"ד

 

פסיפסתי איזה שלב בהיסק שלך

משמע -

המוח שלנו קרימינלי ודואג שדברים שליליים ייכנסו עמוק יותר ולא יצאו.

משמע -

יש לדברים השליליים קרקע טובה להיקלט בה.

משמע -

הבסיס לכל הוא כאב.

 

אני לא רוצה להאמין בזה אבל מה לעשות

בס"ד

 

משמע - יש יותר הרמה שכמות נהיית איכות.

משמע - כשאדם מדבר על דבר שהוא רואה בעיניים הוא עושה את זה ביותר עוצמה מאשר על דבר רחוק רחוק, אפילו אם הם נביאים.

משמע - אני יהודי. פולני (פ' רבתי). והתרבות שלי מושתתת על הרבה אלפי שנים של מסכנות וסבל ועצב, וכמה עשורים בארצנו המתחדשת עוד לא שינו את זה.

משמע - יש לי אופי פדנטי שמתמקד תמיד בראיית החסרונות. ולכן אני רואה תמיד יותר רלוונטיות לנבואות תוכחה מלנחמה.

 

כל כך הרבה אפשריות יותר הגיוניות מזו שהצעת, איך?

נכון הרבה יותר קל לכאוב מאשר לשמוח?

וואו, אשריך לגמרי

הנקודה היא שקל לנו יותר עם עצב

ואני טוענת שיש עוד קריטריונים

אולי בשלב הראשון יותר קל להיות עצוב, אבל מרגע שמצליחים להגיע לשמחה, היא מספקת ומשמעותית הרבה יותר.

אז כן, את צודקת.

חוץ מהקטע עם השלב הראשון. אם כבר אז 'בשלבים הראשונים'...

להגיע לשם כבר

(מבינה מאוד מאוד)

ולפעמים חשוב להסביר לעצמנו שיש הבדל בין התפיסות השכליות לתפיסות הרגשיות שלנו.
זה שאדם מאמין בשכל במשהו, עוד לא אומר שהלב שלו מזדהה איתו.

אני מוכנה לנסות. תודה.

שכציבור מאוד אידאליסטי, אנחנו מתקשים להכיר בפער בין ההבנה וההסכמה השכליות עם משהו, לבין המקום הנפשי שלפעמים עדיין בוסרי כדי להכיל אותו.
נניח, קל לומר שאלוקים הוא טוב מוחלט, זה כמעט מתחייב בהיגיון של אדם מאמין; אבל האם כל אדם מאמין חש כך? האם כשקורה משהו שלילי אנחנו תמיד מגיבים בשלווה מתוך ביטחון שזהו הטוב המוחלט עבורנו? מניחה שרובנו המוחלט לא.

אז מה המסקנה? שהשכל טועה? שהרגש צריך להימחק?
אני חושבת ששתי הדרכים שגויות. הדרך שאני מציעה מורכבת יותר ליישום, אבל אמיתית ומאפשרת הרבה יותר עומק בסופו של תהליך.
אני מאמינה שנכון להכיר בתפיסה השכלית כצודקת, אבל להיות מודעים לקושי של הרגש להתנהל בקצב של השכל, ולכן להבין שחוסר ההזדהות שלנו נובעת מבוסריות בד"כ, וצריך לתת לזה להתבשל.
כשישאלו אותנו מה אנחנו חושבים בנושא נענה את התשובה של השכל, ואפשר גם להעיר שהרגש עוד לא שם.)

וסליחה שאני לא מגיבה כראוי, אני עוד צריכה לקרוא את זה שוב.)

אשכרה.