אז אני יושבת על הרצפה רגע לפני שבת, אוריה בחדר השני מנגן על עוד, אמא חוזרת מהשוק עם שקיות, הקטנים רואים איזה סרט מטופש בחדר וכל מה שנשאר זה להחזיק
קשה לי לעצור. אפשר לדלג, אפשר לקצר אפשר הכל חוץ מלעצור. ואמא צועקת שצריך אוויר לנשום ולמה כל החלונות פה סגורים
ובלב שלי התריסים סגורים. מישהו קרע את החוט והיה כבד להחזיק את הכל לבד אז עזבתי
ולמה הופתעתי ככ כשזה נפל בחזרה
יש איזשהו משפט שאומר שדברים שאנחנו לא אוהבים באנשים אחרים זה בדר'כ הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. שונאת את המשפט הזה. אולי יש בו איזה גרעין של אמת אבל מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה כל פעם שאני מתעצבנת על מישהו איכשהו אני בסוף מפילה את האשמה עלי. הרי התעצבנתי כי אני גרועה באותו תחום, לא? כל פעם מחדש מצאתי עוד משהו לא טוב בי, כל פעם של טעות מצד מישהו אחר גרר אותי להלקאה עצמית מטופשת. וזה ככ לא נכון
אני לא כזאת גרועה. אני באמת לא כזאת גרועה
לא צריך לקחת את כל העולם על עצמנו. יש דברים שאני בסדר בהם, כמה מפתיע
יש בי גם טוב, יש בי גם טוב
יש בי גם טוב.
מתי אני אתחיל להפנים את זה
ויש גם את הלילה ההוא.
מרוב שאני מפחדת לפגוע באחרים אני מאפשרת את הפגיעה בי. מתי אני אבין שאנשים צריכים את הגבולות האלה? מתי אני אבין שאני שווה משהו מעבר לגוף? מתי אני אבין שמגיע לי מעבר?
אני באמת לא רוצה לפגוע ומפחיד אותי לדבר. אז נשתוק ונחייך לכולם וניתן להם לפרש את זה כרצונם. איך ישי אמר? יש לך פרצוף של ילדה חמודה ותמימה שכולם אוהבים ואז האנשים מבחוץ רוצים להצטרף, להיות חלק מהאוהבים
ולפעמים לא. לפעמים זה פשוט לא
ואני לא יודעת להגיד לא. זה מפחיד לשים את הגבול כי מי יודע לאן אני אוכל להגיע ובמה אני אצליח לגעת
לא מבחינתי זה סוף, ואני מכירה רק סופים מבכיים. לא רוצה לפגוש בעוד כאלה
אני עדיין ילדה קטנה שרוצה פשוט כתף מחבקת ויד מובילה. מפחיד ללכת בעולם הזה לבד
לכן אני חושבת שאני מתגעגעת קצת לאולפנה. למישהו שיגיד לי מה מותר מה אסור ויהיו שם בשבילי כשאני אטעה. ועכשיו זה רק אני והגלשן שלי והגלים שכל הזמן מפילים אותי ממנו
והגוף הזה.
(גילו לה סרטן. היא ירדה 25 קילו עד שאיבחנו את זה)
שמתם לב פעם איך קשה לגלים להגיע אל החוף? איך הם נלחמים במים שעומדים בקצה ומוציאים קצף עד שהוא פשוט נגמר ואז אולי הם רק לרגע משחררים, עוד שניה לנשום ובום הם מתפשטים על כל החוף
מזל שיש בי את הרוגע שלי. לא יכולה עם לחץ
כבר התחילו לשאול אותי מה עם לימודים ואיזה חוסר אחריות אם אני אתחתן ולא יהיה לי איך לפרנס ואני כולה בת 19 אנשים תשחררו
למה אני לא מצליחה לבכות
היה לי עוד מלא לכתוב ובגלל שהפסיקו אותי באמצע שכחתי הכל
כואבות לי גם העיניים בנוסף לכל
שבת שלום לכם
קשה לי לעצור. אפשר לדלג, אפשר לקצר אפשר הכל חוץ מלעצור. ואמא צועקת שצריך אוויר לנשום ולמה כל החלונות פה סגורים
ובלב שלי התריסים סגורים. מישהו קרע את החוט והיה כבד להחזיק את הכל לבד אז עזבתי
ולמה הופתעתי ככ כשזה נפל בחזרה
יש איזשהו משפט שאומר שדברים שאנחנו לא אוהבים באנשים אחרים זה בדר'כ הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. שונאת את המשפט הזה. אולי יש בו איזה גרעין של אמת אבל מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה כל פעם שאני מתעצבנת על מישהו איכשהו אני בסוף מפילה את האשמה עלי. הרי התעצבנתי כי אני גרועה באותו תחום, לא? כל פעם מחדש מצאתי עוד משהו לא טוב בי, כל פעם של טעות מצד מישהו אחר גרר אותי להלקאה עצמית מטופשת. וזה ככ לא נכון
אני לא כזאת גרועה. אני באמת לא כזאת גרועה
לא צריך לקחת את כל העולם על עצמנו. יש דברים שאני בסדר בהם, כמה מפתיע
יש בי גם טוב, יש בי גם טוב
יש בי גם טוב.
מתי אני אתחיל להפנים את זה
ויש גם את הלילה ההוא.
מרוב שאני מפחדת לפגוע באחרים אני מאפשרת את הפגיעה בי. מתי אני אבין שאנשים צריכים את הגבולות האלה? מתי אני אבין שאני שווה משהו מעבר לגוף? מתי אני אבין שמגיע לי מעבר?
אני באמת לא רוצה לפגוע ומפחיד אותי לדבר. אז נשתוק ונחייך לכולם וניתן להם לפרש את זה כרצונם. איך ישי אמר? יש לך פרצוף של ילדה חמודה ותמימה שכולם אוהבים ואז האנשים מבחוץ רוצים להצטרף, להיות חלק מהאוהבים
ולפעמים לא. לפעמים זה פשוט לא
ואני לא יודעת להגיד לא. זה מפחיד לשים את הגבול כי מי יודע לאן אני אוכל להגיע ובמה אני אצליח לגעת
לא מבחינתי זה סוף, ואני מכירה רק סופים מבכיים. לא רוצה לפגוש בעוד כאלה
אני עדיין ילדה קטנה שרוצה פשוט כתף מחבקת ויד מובילה. מפחיד ללכת בעולם הזה לבד
לכן אני חושבת שאני מתגעגעת קצת לאולפנה. למישהו שיגיד לי מה מותר מה אסור ויהיו שם בשבילי כשאני אטעה. ועכשיו זה רק אני והגלשן שלי והגלים שכל הזמן מפילים אותי ממנו
והגוף הזה.
(גילו לה סרטן. היא ירדה 25 קילו עד שאיבחנו את זה)
שמתם לב פעם איך קשה לגלים להגיע אל החוף? איך הם נלחמים במים שעומדים בקצה ומוציאים קצף עד שהוא פשוט נגמר ואז אולי הם רק לרגע משחררים, עוד שניה לנשום ובום הם מתפשטים על כל החוף
מזל שיש בי את הרוגע שלי. לא יכולה עם לחץ
כבר התחילו לשאול אותי מה עם לימודים ואיזה חוסר אחריות אם אני אתחתן ולא יהיה לי איך לפרנס ואני כולה בת 19 אנשים תשחררו
למה אני לא מצליחה לבכות
היה לי עוד מלא לכתוב ובגלל שהפסיקו אותי באמצע שכחתי הכל
כואבות לי גם העיניים בנוסף לכל
שבת שלום לכם
