ספירת העומר על תלמידי ר' עקיבא בניסן?

סליחה על הנצלוש..

זה יום זכרון ורגש.

אני סוחב את השואה כל השנה ובמיוחד בעשרה בטבת יום הקדיש הכללי,

אבל היום זהו יום הזכרון לשואה (ולגבורה, נגיד).

לפחות כמו הזכרון והכאב על מותם של תלמידי רבי עקיבא שחל גם הוא בין השאר בחודש ניסן

את יכולה לבחור אם להיות חלק מהחוויה הישראלית או להתנתק. זה בסדר

עובר על תמונות שצברתי מזמן

זקנים. ילדים. נערות

כולם מהמשפחה

לא פשוט

חיים וקיימים ומתרבים לאין שיעור מכל הבחינות, פיזית, כלכלית, צבאית, רוחנית ועוד

קשה להאמין שעבר כל כך מעט זמן מאז והפער הוא כל כך גדול.

חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו.

אולי ב י' בטבט צריך להתמקד יותר באבל, והיום צריך להתמקד בתקומה של עמ"י

לפני כמה חודשים ראיתי סרט של ניצול שואה,

שמספר לבן שלו,

שאמא שלו תמיד אמרה: "אני מעדיפה שהבן שלי ימות ממחלה ולא מכדור של גרמני". וכשהגרמנים באמת הגיעו היא שלחה אותו ואת אחיו הקטן לברוח. הם רצו ביער, הנאצים יורים אחריהם. בלי להסתובב הוא ידע שאחיו נפגע. הוא המשיך קדימה במשך כמה ימים, כשבלילות הוא ישן על העצים. יום אחד הוא זיהה גבר מהעיירה, הוא היה פרטיזן. הוא נזף בו שהוא הולך ככה לאור יום, שצריך ללכת בלילה ולהתחבא ביום. הוא שאל מה קרה לכולם, ומהעיניים שלו הוא כבר ידע את התשובה. "לקחו את כולם למאפייה, שרפו את כולם, גם את אמא שלך". שלושה ימים בכיתי רצוף, הוא מספר. בן 14 ולבד בעולם. את המלחמה הוא העביר כפרטיזן.

כשנגמרה סוף סוף המלחמה הוא לקח רכבת עד הבית. כלומר, עד הבניין, כי הבית כבר לא היה שלהם. כולם ידעו אז בפולין שליהודים לא כדאי לחזור הביתה. הוא הולך ברחוב ומספר כמה מוזר לראות את השכנות בשמלות של אמא, את הגברים במעילים ובנעליים של אבא.

באותו יום הוא ישב בבית המרזח, כשפתאום טפיחה על הכתף. אלה היו החברים הפולנים שלו מבית הספר. הם התחבקו, שתו, החליפו חוויות. היה טוב לדעת שמישהו מהכיתה נשאר אחרי המלחמה הזאת. הם אומרים, בוא איתנו, ניקח אותך הביתה על העגלה. הוא עלה והם התחילו לנסוע. ירד שלג והנסיעה קצת התארכה. ראיתי שהחבר מנהיג את הסוסים רחוק מהבית, מחוץ לעיירה. לאן אתם לוקחים אותי? באותו רגע אגרוף קידם את פניו והוא הבין. הוא קפץ מהעגלה, נפל ונפצע. הם היכו אותו במוטות ואיכשהו הצליח לברוח. שוב הוא רץ ביער, שוב הוא מטפס על העצים. הם חיפשו אותו וכעבור זמן התייאשו. הוא ירד מהעץ. הכומר של העיירה מצא אותו, אסף אותו, טיפל בו ואחרי כמה זמן באו אנשי ביטחון חשאי פולנים ולקחו אותו.

הם נתנו לו חדר במפקדה המרכזית שלהם וטיפלו בפצעים שלו במשך שלושה חודשים. החדר שלו היה קרוב למשרד של המפקד הראשי, כך שהוא תמיד ידע מה קורה איתו. יום אחד נכנסו ואמרו, הוא רוצה לראות אותך. הם התיישבו והמפקד פתח ראשון. הוא אמר שהם מחפשים אנשים כמוהו, יהודים, שאיבדו הכל ולא מפחדים מנקמה. הם האכילו אותו וטיפלו בו שלושה חודשים, אבל מבחינתו, הוא אמר, שהוא יכול ללכת. הבחירה בידיך. הוא בחר, והתפקיד שלו היה לאתר מתנגדי משטר ומשתפי פעולה עם הנאצים. הוא קיבל אקדח בשביל זה. כשהמפקד הזכיר נקמה הוא כבר ידע מה הוא הולך לעשות. הוא הלך למצוא שוב את החברים שלו מהעיירה. אף אחד מהם לא חי היום. את כולם הוא הרג. תוך כדי נסיעה על הגשר הוא זיהה אחד מהם דרך חלון המכונית. הוא סימן לנהג, שהיטה הצידה, פגע בו והוא נעלם במים.

ככה היה בשנתיים הראשונות, כשעדיין הייתה אווירה של מלחמה והפקרות. אחרי זה אמרו להם להפסיק. צריך להיות מסודרים. בסופו של דבר הוא פרש מהשירות החשאי להתחיל חיים חדשים. הוא נסע ברכבת לעיירה רחוקה בקצה המדינה, שכר שם דירה וגם הכיר את אשתו. הם התחתנו ועלו לארץ, כאן גם נולד בנם הבכור. כשהוא גדל הוא התגייס לצה"ל, אבל בזמן הטירונות הוא חלה ונפטר. לא כל כך ברור ממה. הוא מספר איך בלוויה הוא קרע את השמים בצעקה: "אמא, הבן שלי מת ממחלה ולא מכדור של גרמני".

***

מהסיפורים היותר מזעזעים ומופלאים ששמעתי.

הצד האפלNFCT | NFCT

שכפי שהצרות של עם ישראל יוצאות מגדר הטבע, כך הנחמות שלהם על אחת כמה וכמה.

הר הבית: אין כניסה ליהודים | הקול היהודי

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל