ופתאום משהו חודר לחומה והקול הולך ומתגבר
ואתה מרגיש את הרגעים הקריטיים שצריך לתפוס, רגע לפני שנבנית לה חומה חדשה
אני כמעט לא מדברת את. בעיקר על. וזה מכסה וזה דוקר ובעיקר נמאס.
זו תקופה כ"כ מבלבלת.
ולפעמים אני חושבת שאולי אנחנו קצת מסוממים מסוג אחר. אנחנו מצליחים להדחיק ולחיות שגרה עם שכחה מהכאב. כאב של היעדר אור אלוקי, היעדר חיים. (וברגע שחווים את הכאב מצליחים להמיר אותו לתנועה, לשמחה, לאתגר.)
ואז הסם נגמר, הלילה מכניס לשקט שלו, ואדם קולט את הצליל שכוסה בשכבות של רעש והסתרה. פתאום מתחדדת בו ההכרה כמה חוסר וכמה כאב סובב אותו. וקשה לעכל הכל
הכלום וההבל הופכים את העולם לשטוח, בדיוק באותה צורה שפועלים חומרים על הגוף
והלוואי שאני אצליח להזיז משהו באנשים.
הלוואי שאני ארגיש כמה אני שווה. כמה יש לי לתת
בינתיים אני סתם מרגישה קטנה ומפוחדת.
- לקראת נישואין וזוגיות