ישבתי עם משפחה ששכלה את בנה שהיה לוחם, דיברתי עם אביו ואימו, ולא יכולתי שלא לבכות. זה היה כל כך מצער להיכנס לבית שכולו אנדרטה אחת גדולה, פינת הנצחה. כל פינה- תמונה של הבן. ליד כל תמונה- נר נשמה דולק. הבית כולו חשוך, אפוף בעצב ובשכול. אי אפשר היה להתעלם משק הדמעות שרוכן לו מתחת עיניהם החשוכות של אביו ואימו של הנופל. נראה שגם אם אספר שם בדיחה, כולם יבכו ממנה. יצאתי מהם, אחרי שיחה של שעה, עם כל כך הרבה מסקנות, עם כל כך הרבה צער. למרות שזה אייננו בן משפחתי, ולמרות שזה לא בן שכונתי. הרגשתי את הכאב כל כך קרוב, שלא יכולתי להתעלם ממני. כל יום מאז אותה פגישה חשוכה, נפגשתי איתם. לא, לא נפגשתי איתם במציאות. נפגשתי איתם בזיכרון, במחשבה, בדמיון. כל רגע הם ישבו אצלי בלב, כל רגע הדמעות שלהם נשפחו לי על הלחיים. כמה חשבתי עליהם, על ההורים שבנם כבר לו מגיע הביתה לסעודת שישי, שבנם כבר לו נכנס מסריח אחרי שבוע של פעולה בשטח, מביא נשיקה רטובה ומלוכלכת לאימו וחיבוק גברי לאביו. כל כך רחמתי על האימא שכבר לא תכבס את הבגדים לבנה, ועל האבא שלא יקפיץ את בנו, אהובו, לבסיס. כל יום, חשבתי על מה האבא ואימא האלה עושים עכשיו, מה הם מרגישים עכשיו ומה עובר להם בראש.
והנה, הגיע היום הזה, היום הכל כך עצוב הזה. שבו לא רק משפחה אחת בכה על בנם שאבד. 23,544 אבות ואימהות, אחים ואחיות ויותר מכל היתומים והאלמנות, מתייחדים עם גיבור משפחתם שנהרג במלחמה. גיבור משפחתם שנהרג בדמי ימיו כדי להגן על עמו ועל ארצו.
רק לנסות לדמיין יתומים, ילדים קטנים, בני שבע או שמונה שאימם מושיבה אותם על ברכה ומסבירה להם בדמעות לאיפה אבא הלך. למה הוא גיבור ולמה אבא שלנו לא יחזור יותר. לעולם
- לקראת נישואין וזוגיות