אפשר? בקשהבקשהבקשה

אני אשמח לשמוע

הסיפור של מאיה
כמה רדוד, ככה כואב. כמה.
אין לי מנוחה, אין לי. הכל קודר ודוקר. הכל שחור.
כמה ניסיתי לצעוק, לבכות, להתחנן. כלום לא עזר. נשארתי לבד.

היא ישבה מכווצת על הרצפה, סגורה בחדר כבר שעות. הגיטרה שוכבת מיותמת על המיטה, ספרי התווים פזורים מסביבה, התיק על השידה, המגירות פתוחות. לא שאפשר באמת לקום ולברוח. שברים שברים היא מונחת, עיניה חלולות. הכל התפרק. דפיקות על הדלת, שירים באוזניות, הכל מתערבב לה. מכנסיים מרים וחולצה ארוכה, שיער פזור שלא נותן לרוח לתקוף אותה. שירים זרים צועקים לה באוזן, מחשמלים אותה בגיטרות שלהם, שירי אהבה זועמים, הורגים, רודפים.
וכמה היא לבד.
אצבעות מטיילות לה על הברכיים, מטפסות למעלה. והן גסות וחזקות ומחפשות.
תעזוב אותי, היא לוחשת.
והוא ממשיך.
שיר מתחלף לה באוזניים. תופים בצד שמאל, גיטרות בצד ימין, ופסנתר מתפרץ בחוצפה. חרבות ננעצות בלב שלה. סכינים בוורידים. היא קמה בפראות. כמה עוד אפשר לשבת עם הגב לדלת, כמו הומלסית. שיר אהבה פיראטי, כאב לא מקורי, גנוב מלב אחר[1], אמרו בשיר פעם. היא מגחכת. כמה אפשר לשנוא. כמה אפשר להשתוקק. היא מוציאה קופסת איפור, מתחילה למרוח את העיניים, לכסות על האדמומית שעוד רגע נעלמת. משקפי שמש משלימות לה את ההיעלמות.
אם יש אלהים, איפה הוא?
ואיפה המלאכים, אלה בני האדם הטובים כל כך, שעוזרים לכולם ומצילים אותם מכל צרה וצוקה? מכל נגע, ומחלה, ושכול, וכאב.
תעזוב אותי! היא צועקת.
והוא ממשיך לנשום בה.
אלהים מטריד אותי מינית. היא חושבת. ושוב מגחכת. כאילו שהוא רוצה בך, כאילו שאת מעניינת אותו.
אי אפשר לברוח ממנו, היא יודעת. הוא נושם בכל ושולט בכל צעד שלה, כמעט. היא מתיישבת מול המחשב ומקלידה במרץ את השירים שנבחנה בהם בעל פה כבר עשרות פעמים, מאמנת את הזיכרון. האצבעות רצות, משכיחות ממנה את מגע האצבעות האחרות, נחות על הרגליים שלה. וזה לא שאפשר לשכוח, לא שאפשר לברוח, רק קצת לעצום עיניים ולבכות.
אבל אם יש אלהים הוא כבר יראה לי את הדרך, ואם אין אז מה זה משנה[2].
הבגדים נזרקים אל התיק ללא הבחנה.
אלהים נושם לה באוזן.
אם יש אלהים.
הפלאפון נדחס אל התא הקטן בקדמת התיק, והיא אוספת את הגיטרה ובורחת. לא באמת. לא שבאמת אפשר לברוח, היא משננת. אלהים מביט בה דרך המראה במסדרון, דרך השולחן בסלון, דרך המעקה בחדר המדרגות. אין איש בבית, ולא אכפת לה שהיא משאירה דלת לא נעולה. מי יגנוב מה. השמש קופחת בחוץ, והיא משלמת לנהג האוטובוס בשקלים בודדים. הביתה, החוצה, לאן שלא תמצא את עצמה. לנסות לברוח, לשבור את החוקים האחרונים של עצמה.
אין אלהים באוטובוס. רק במזג האוויר.
זקנה מתיישבת לידה, אלהים מציץ מסל הקניות שלה.
היא אוטמת עיניים בכוח, מצמידה את משקפי השמש, מביטה בחלון.
יורדת בתחנה מרכזית. אדל צורחת לה באוזן שהיא טובעת, וטיפות המים של השיר מציפות אותה. היא טובעת בעצמה, נשטפת תחת מבול הקללות ששוצפות בה כבר שנים. חולף בה משפט - אנחנו רוצים להרגיש את אלהים. גומייה נשלפת מכיס המכנסיים, והשיער נעלם אל מאחורי האוזניים.
אי אפשר לברוח ממנו! היא צועקת פתאום, צורחת כמו משוגעת, משוגעת, טובעת בעצמה, במילים שלה, בגיטרה שלה.
אי אפשר לברוח ממנו. הוא נוגע בך בכל מקום, רק לא בלב.

[1] שיר אהבה פיראטי \ קרן פלס
[2] התמונה הגדולה \ אריק ברמן

וזה לא כופר בעיניי.
זה מאמין כאוב.

יש לך כתיבה לא מהעולם הזה.

הקטע הזה הוא מדהים.

אין לי מילים.

אחלה כתיבה

זה מיוחד ממש.איזה כיף שבקשתי את זה ממך,זה נגע בי.
ובכלל לא ראיתי שם כפירה.ההפך,היה שם מלא אמונה,אולי אפילו פחד לכפור.


את מהאנשים החביבים עלי.זה סיפור עם מלא אומץ.

ממש אין לי מילים. הכתיבה שלך מכניסה עמוק, ממש יכולתי לראות בעיני רוחי את הרוח סערה הזאת, ואת התהייה.

זה יפה נורא, בגלל שיש בזה אומץ, יש כאן אישה נערה, שאומרת את הדעה שלה. והדעה שלה מאד מאד מבולבלת וכואבת,

 

ממש אהבתי!

 

אני יכולה לשלוח את זה לחברה(לא מכאן)?

 

תמשיכי לכתוב❤

את יכולה לשלוח לה עם השם שלי בסוגריים בסוף, אבל שהיא לא תעביר את זה הלאה, בסדר?

אשכרה.

קפוץ לי