שם בעפר ותכלת

חלקת שלום ישנה

נומי פרח נומי

נומי ילדה קטנה

את החיים לקחו לך

הו, מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

בעיניים יבשות

רצית לעוף

רצית כבר הלאה

עם חצי חיוך עלית למעלה

מיליון כוכבים תופסים את הצבע שלך בעיניים

תן רק עוד שניה אחת לומר לך שלום

ערב ראשון של לבד

יושב וכותב לך מכתב

על כל הדברים שהיו

כל מה שקרה בדיוק

אותיות מופיעות על הקיר

אני הפחד, נעים להכיר

הדמויות אוהבות לשחק וזזות כאן בבית הריק

ואת את לא יודעת כמה,

ממך ניסיתי להסתיר את כל הסיוטים בלילה

צרחות ודם על המדים

את לא מבינה כבר למה

אני מזמן כבר לא אני

תמונות רצות מאותו לילה

דמעות כאב של לוחמים

אצלנו בגן יש המון ילדים

את חלקם אני אוהב את חלקם אני לא מכיר

אבל מי לא שמע על האומץ של רן

הוא הכי מהיר בחול הוא הכי חזק בגן

אבל ישלו סוד אחד שפוחד הוא לגלות

שהוא כל כך מאוהב באחת הילדות

אז בלילות קרים

עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים
והוא מגלה לה מה היא בשבילו
כל עולמו מוגן מתחת לשמיכה 
 

אנחנו שנינו מאותו הכפר 
אותה קומה, אותה בלורית שיער 
אותו חיתוך דיבור מה יש לומר 
הן אנחנו מאותו הכפר 

אנחנו שנינו מאותו הכפר 
שדה ירוק חצינו עד צוואר 
בערב שבנו יחד לכיכר 
כי אנחנו מאותו הכפר 

ובלילות שישי 
כשרוח חרישי 
בצמרות שחורות עובר 
אז אני אותך זוכר 

תמיד בפרדסים ובשדרות 
אהבנו את אותן הנערות 
אבל תמיד אמרנו - אין דבר 
זה הכל נשאר בתוך הכפר 

ברחנו אל אותם המקומות 
לחמנו בשלוש המלחמות 
זחלנו על קוצים ועל דרדר 
אבל שבנו יחד אל הכפר 

ובלילות שישי... 

אני זוכר בקרב שלא נגמר 
פתאום ראיתי איך אתה נשבר 
וכשעלה השחר מן ההר 
אז אותך הבאתי אל הכפר 

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר 
כמעט הכל נשאר אותו הדבר 
בתוך שדה ירוק אני עובר 
ואתה מעבר לגדר 

ובלילות שישי...

בקצה השמיים ובסוף המדבר 
יש מקום רחוק מלא פרחי בר 
מקום קטן, עלוב ומשוגע 
מקום רחוק, מקום לדאגה. 

אומרים שם מה שיקרה 
וחושבים על כל מה שקרה. 
אלוהים שם יושב ורואה 
ושומר על כל מה שברא. 

אסור לקטוף את פרחי הגן 
אסור לקטוף את פרחי הגן 
ודואג ודואג נורא.

הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה 
אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך. 
זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל 
כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל. 

אבוי ליבי ליבי ליבי 
הו כתם דם שותת 
באשר רב החובל שלי 
צונח קר ומת 
ליבי ליבי ליבי 
הו כתם דם שותת. 

הו רב חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון 
לך כל הדגלים כולם לך תרועות המון 
רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל 
ובכולם תקוות עולם לנס המיוחל. 

אבוי ליבי ליבי ליבי... 

הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך 
סיוט הוא לראותך פתאום נופל על סיפונך 
רב החובל אינו עונה שפתיו חוורו אילמות 
הוא לא יחוש מגע ידי, הוא לא יתן לי אות. 

אבוי ליבי ליבי ליבי... 

עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם 
נוצחו כל סכנות הדרך, כל אימי הים 
כשבנמל קהל יצהל, אני אצעד אבל 
על הסיפון עליו נפל אבי, רב החובל. 

אבוי ליבי ליבי ליבי...

אני הולך לבכות לך 
תהיה חזק למעלה 
געגועי כמו דלתות 
שנפתחות בלילה 

לנצח אחי אזכור אותך תמיד 
וניפגש בסוף, אתה יודע 
ויש לי חברים אבל גם הם כבים 
אל מול אורך המשגע 

כשעצובים הולכים לים 
לכן הים מלוח 
וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר 
לא געגוע 

לנצח אחי... 

וכמו הגלים אנחנו מתנפצים 
אל המזח אל החיים

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת 
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, 
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת 
לקבל את הנס, האחד, אין שני... 

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר 
ועמדה למולם עוטה חג ואימה. 
אז מנגד יצאו נערה ונער 
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. 

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים 
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש 
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים 
את עקבות יום הפרך וליל קו האש. 

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע 
ונוטפים טללי נעורים עבריים... 
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע 
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. 

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם 
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים 
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, 
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". 

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל 
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

המילים העתיקות נותנות בי כח 
בקולות העתיקים אמצא מרפא 
הם עוזרים לי לחיות 
הם עוזרים לי לצמוח 
לברוא עולם יותר יפה 

ואעבור עלייך ואראך 
מתבוססת בדמייך 
ואומר לך בדמייך חיי 
חיי, חיי, בדמייך חיי 
ואומר לך בדמייך חיי 

ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת 
מניפה צבעונית נפרשת 
מבשרת חיים, מבשרת תקווה 
ושלום ושלווה וחסד 

ואעבור עלייך...

שיר שנכתב על הלל אריאל הי"ד שנרצחה במיטתה בשנתה בכ"ד סיוון תשע"ז

הכאב
לא מרפה
צורב
והלב כוסף
לשלוה

המחסור
בתוכי עוד בור
ואיתו הקושי
לעבור

קוראת אליך
די נמאס 
אבא תרחם עלינו
הקורבנות יהיו 
בבית מקדש
למה להקדים את זמננו

השכינה
וודאי בוכה
משתתפת היא
בצערנו

עמוד האש
שפתע נעלם
ישוב, יאיר
לילותינו

קוראת אליך
די נמאס
אבא תרחם עלינו
הקורבנות יהיו
בבית מקדש
למה להקדים את זמננו

קוראת אליך
די נמאס
אבא תקרב גאולתנו
הקורבנות יהיו
בבית מקדש
בבקשה אל תקדים זמננו

אחת ממיליון
ספד לך נתן באהבה
זכה בנשמה גבוהה
נדירה והדורה
נשמה עתיקה

לא נחת על זרי דפנה
אך פיזרת לסביבה
אהבה גדולה
אמת מארץ תצמח
משם צמחת
משמים נשקף
החסד שצף

אחת ממיליון
שידעה לצחוק
למרות המכאוב
לראות טוב
לחיות!!!
לא לשרוד

כלביאה המגוננת על גוריה
עזבת את העולם
והצלת את כולם

נזכור אותך 
כאם רעיה
אחות וחברה

לא הספקנו לטעום
מכל גווניך
כהרף עין נקטפת
בדמי חייך
השארת בנו
ניצנים של חסד ואמת
שהיו לבושך

הגעגוע יחלחל ויבעבע
בנחמה
שזכינו להכיר ולהוקיר
נשמה גדולה
אחת ממיליון
דפנה

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=166&wrkid=307

 

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים