שלום
אני נשוי לאשתי כ 10 שנים, לאחר קשר של כ 4 שנים. יש לנו שתי בנות מקסימות.
הקשר בינינו התחיל כשהיינו די צעירים, לא בוגרים מספיק ולא מגובשים לגמרי במי אנחנו ומה אנו מחפשים. פשוט היינו חברים. בשביל הכיף.
הדבר הראשון שמשך אותי באשתי היה הרוך והעדינות שלה. מין חינניות רכה כזאת. בעודי בחור די ביישן - חיפשתי מישהו שלא תהיה לי "מאתגרת" מדי, שיהיה לי פשוט כיף ונעים בחברתה.
מאז היכרותנו אני השתניתי מאוד (מאמין שזה בעקבות נוכחותה של אשתי) והפכתי לפחות ביישן, כריזמתי, אסרטיבי, מנהיג ומוביל. אני לומד את זה וחוקר את זה, ומרגיש שאני מצליח "לגדול" ולצמוח מבחינה אישית. הנושא השפיעה עלי בתחומים רבים - בעבודה ובחברה. אשתי נשארה די כפי שהיתה - בישנית ומופנמת, מה שיצר ריחוק גדל והולך בין תכונות האופי שלנו.
מאז עברו מים רבים ודבר מסויים תמיד העיב על הקשר. לא התלחנו להגדיר מה זה בדיוק. גם לאחר הנישואין היו תקופות ארוכות של קרירות, גם כשהכל היה "בסדר". תמיד רבצה עננה של "משהו חסר פה".
עברנו יועץ אחר יועץ ורק לקראת שנת נישואינו העשירית מצאנו יועצת מדהימה, ולאחר מספר פגישות בודדות הצליחה לשים את האצבע על שורש העניין - אני לא מעריך את אשתי.
זה כ"כ נכון! אשתי היא בעלת לב טוב. היא שיישנית, צנועה ומופנמת. אבל מופנמת ברמה כזו שאני אפילו לא לגמרי יודע מה היא עושה בעבודה. אני לא באמת מכיר אותה, ולכן לא יכול באמת להעריך אותה.
כעת ידועה לי לפחות הסיבה, אבל הבעיה לא נעלמה. אני לא מצליח למצוא באשתי שום תכונה שבאמת מוערכת אצלי.
ידוע שב"אהבה" יש שתי פרשנויות. "אהבת עצמך" ו"אהבת הזולת". הטעות הרווחת אצל בני האדם היא שהם רואים באהבה - "אהבת עצמך" ומצפים שהזולת יתייחס אליהם ב"אהבת הזולת". מתוך כך - אני מאוד משתדל לשים את הדברים שכתבתי בצד ולנסות רק להעניק. לתת. להראות אהבה לאשתי "שלא ע"מ לקבל".
אבל מאיפה הדלק לזה?! אני מרגיש כמעט באופן קבוע מרוקן וקרוע מההפרש בין הנסיון להעניק, לבין ההרגשה הפנימית שלי. זה ממש משפיע ברמה פיזיולוגית.
בכל ארוע חברתי (ארוחת שבת, מפגש, טיול) תמיד אוכל למצוא אצל נשים אחרות תכונה אחת או שתיים בולטות - שאני מעריך: יוזמה, מראה, קלילות, השכלה, חריפות, חדות, הצטיינות במה שמעניין אותה, יכולת דיבור מרשימה. זה חלילה לא מגיע למחשבות על בגידה, אבל זה גורם צער שקשה לתאר - לראות את זה מצד אחד, ומצד שני - לראות את אשתי עומדת וממתינה שיפעילו אותה. אני רואה אשה קטנה וחלשה, תלותית ומתלוננת הרבה כמה שקשה לה, למרות שלפי כל הנתונים היבשים הכל אמור להיות הכי קל בעולם. לנו משפחה קטנה בעוד שלחברינו יש 5-6-7 ילדים, הכנסה גבוהה, בית נוח, ועזרה ממני - כמה שצריך. ועדיין - קיטורים ותלונות.
אשתי בעלת לב טוב באמת. היא נשמה טובה, אבל אני מרגיש שהנסיון הזה גדול עלי. אני אוכל להמשיך להעניק כשאני כ"כ לא מעריך אותה (אפילו מזלזל בה עמוק בפנים), איך אוכל לאהוב כשזה לא אמיתי?! מאיפה יגיע הדלק?
ברור לי שכל מה שכתבתי זה מנקודת המבט הלא-אובייקטיבית שלי, אבל כך אני רואה את הדברים כרגע. גירושין זה לא דבר שהייתי רוצה - פשוט כדי לא לגרום כזה צער גדול לילדות. סה"כ זה לא שאנחנו רבים על בסיס קבוע. הבית חי בצורה נורמלית - זה אני שקרוע מבפנים.
איך יוצאים מזה?!
) אסור לך בתכלית האיסור לבקר ולהעיר. אלא רק להקשיב מתוך התעניינות כנה. 