לפני שנה אבא שלי גייס אותי לעזור לו לקשור בשיטת הרמבם

זה היה ניסיון מעניין. דווקא הצלחתי אבל זה יצא לי קצת רפוי מדי..

ואז אחר כך הוא הלך לאיזה מישהו שיקשור לו אם אני זוכרת נכון

(אני יודע שיש איזו סוגיא על קשירת ציצית אצל נשים וזה לא כל כך פשוט, את מודעת לזה?)

זה היה בדיבור

 

האמת שבזמנו גם דנתי על זה עם @די"מ אם אני זוכרת נכון.

 

 

ע"י אשה?

זה היה חד פעמי

אני לא זוכרת אבל מה דיברנו

הרמ"א כותב להחמיר

א. שמתי לב שלא עשית ב' קשרים בתחילה... מכיר...
ב. אני מעדיף בעשיית החוליות לקח את החוט לאחור תוך יצירת לולאה ולהכניס לתוכה ג' פעמים החוט תוך ליפוף ולהחזיר קדימה לקשירה נוחה... נראלי יותר נח...
ג. לא התכוונת לעשות רמב"ם, נכון?

ב.לא יודע, ככה נוח לי.
ג. לא. זה גאונים.

 

קודם כל, יש להבין ששאלת מספר פתילי התכלת הולכת יד ביד עם שאלת הקשירה.
אמנם יש מלא סוגי קשירות אבל למען האמת יש מחלוקת אחת עם שתי שיטות.
המחלוקת היא האם יש לקשור גם בלבן או רק בתכלת.

ולמה יש רק שתי שיטות?
כי השיטה שמובאת ברוב האחרונים (האשכנזים) של רש"י ותוספות שאומרים "שניים של תכלת ושניים של לבן" יש כנגדה קושיא רצינית. הספרי כותב במפורש "שלושה של לבן ואחד של תכלת".
אם כן, מדוע זה לא קושיא על.דעת הרמב"ם? 
משום שבזמן התנאים לא היו כופלים את הפתילים. התחילו בכך מתישהו בזמן האמוראים, ולכן השאלה מה נעשה כאשר כופלים את הפתילים האם נשאיר אחד מתוך ארבע או שנעבור לאחד מתוך שמונה.

אין הוכחה חד משמעית לדעת הרמב"ם ומכיוון שהרמב"ם לצערנו לא נשאיר אחריו הסבר לפסקיו (חוץ ממה שנמצא בתשובות) לא נותר לנו אלא לשער בעצמנו.

ההשערה היא ואנו רואים זאת גם במקומות אחרים במיוחד בהלכות שלא היו רלוונטים לזמנו כ"כ (בעיקר בספר זרעים) שהוא מפרש את המצוות על פי פסוקי המקרא. ואכן אם נעיין היטב בדבריו בהלכות ציצית פרק א הלכה ג:
"נִמְצְאוּ בְּמִצְוָה זוֹ שְׁתֵּי צַוָּיוֹת: שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל הַכָּנָף עָנָף יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשֶׁיִּכְרֹךְ עַל הֶעָנָף חוּט תְּכֵלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת [...] וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו,לח)."

ככל הנראה הרמב"ם למד מכך שהתכלת הוזכרה רק בהקשר לכריכה על גבי הענף שזהו כל עניינה. ולכן לא משנה עם יהיה 80,000 פתילים, רק אחד מהם צריך להיות של תכלת שזה האחד שקושרים איתו. ולכן ברגע שכפלנו את ארבעת הפתילים לשניים ונהיה שמונה, רק אחד מהשמונה צריך להיות תכלת כי רק איתו כורכים את הכנף.

ראשית אביא קושיא אחת שבעיני טובה מאוד על הרמבם על מספר הפתילים יש עוד שכשלמדנו את הסוגייא בישיבה אבל כרגע אני לא זוכר.

הגמרא במנחות אומרת שהמוצא תכלת בשוק אסור לו להשתמש כי הצביעה צריכה להיות.לשמה ואפילו אם זה שזור אסור כי אולי זה נעשה לקשט גלימה. אבל לפי הרמב"ם כפי שהוא בתשובה לחכמי לוניל על איך עושים את הפתיל חצי לבן וחצי תכלת, אם מישהו מוצא פתיל חצי תכלת וחצי לבן זה ברור שזה לציצית. אף אחד לא מכין סתם פתיל כל כך מוזר.

לגבי הקשירה הנה שני קושיות על דעת הרמב"ם שאני זוכר:
1. הגמרא אומרת שיש להתחיל ב"לבן" כאשר לבן זה הפתילים שבצבע של הבגד. אבל אם הבגד הוא תכלת אז משתמשים בפתילים לבנים ולא בפתילים בצבע של הבגד. הגמרא דנה בשאלה האם כשהגד הוא תכלת.צריך להקדים תכלת ללבן (המסקנה שלא) אבל לפי הרמב"ם כל הסיבה שיש סיבוב אחד של לבן בסוף זה בגלל שהתחלנו בלבן. לכאורה לדעת הרמב"ם השאלה הייתה צריכה להיות האם עושים הכח בתכלת. כי אם מתחילים בתכלת אין עוד לבן ש"מקדימים" לו.

2. הגמרא דנה בשאלה האם צריך לקשור על כל חוליה וחוליה. לא משנה שהמסקנה שם באופן ברור שלא צריך (והרמב"ם באופן מאוד תמוה פוסק שכן צריך) מה שבודאי ברור מהדיון בגמרא זה שיש אפשרות *טכנית* לא לקשור על חוליה וחולה. אי אפשר לקשור כדעת הרמב"ם (דהיינו עם רווחים) בלי לקשור על חוליה וחולה זה לא אפשרי טכנית.
3. בקשירת הרמב"ם אין 5 קשרים שזה דבר שמיע במדרש מוקדם למדי. לא רק שאין, כפי שהסברתי בסעיף הקודם אי אפשר בלי זה.

הקשירה שאני קושר היא לא באמת לגמרי שיטת הגאונים. הגאונים עשו ליפוף אחד ותחבו לבפנים. ואז עוד ליפוף ותחבו, וזה קשר אחד. ןאז סובבו בלי לקשור כשמחליפים כל שלושה סיבובים בין תכלת ללבן, עד שבשלושת הסיבובים האחרונים שוב קשרו בכל ליפוף וכך היה חמישה קשרים. 
הקשירה שרוב מוחלט של היהודים נוהגים כיום של חמישה קשרים כפולים של 4 על 4 הינה מאוחרת למדי (אם אני לא טועה מתקופת התוספות). אז מה עשו בעבר כשלא היה תכלת? הרי גם בזמן הגאונים לא היה תכלת.
עשו כפי שכתבתי אך בלי להחליף בין תכלת ללבן כי לא היה תכלת. ככה שמה שבעצם ראו זה גוש גדול של ליפופים ללא חוליות.

אנחנו יודעים שהרמב"ם לא הכיר את השיטה הזאת כי הוא כותב על כך שראה קשירה תמוהה שכזאת ולא הבין כי הרי הגמרא מלאה בכך שיש עניין של חוליות ופה אין חוליות.

אני אשמח לקרוא את זה...
כעת אני עייף ואין דעתי מיושבת עלי מספיק...
בעז"ה מחר...

אשכרה.