בס"ד

 

נדחה את בוא הלילה

ולא נשאף לאור כוכב

הן לי ולך יש כל אשר נשאלה

מבלי מילים נדע זאת כי נאהב

 

היום אולי נדחה את קץ דרכינו

ולא נזכור כי סוף לכל

זה המשעול שבו דורכות רגלינו

משני קצותיו הדשא לא יבול

 

שותקים נאהב כי לי ולך

די בלי מילים שהן לאלה

אשר אינם יודעים לומר אחרת

כמה יפה פורח הלילך

 

היום אולי 

נדחה את העצבת

אם יד ביד באור נלך

כי רוח כפור בחשכה נושבת

רק במקום בו לא שמעו את שמך

 

שותקים נאהב כי לי ולך

די בלי מילים שאין לאלה

אשר אינם יודעים לומר אחרת

כמה יפה פורח הלילך

 

היום אולי נדחה בוא השלכת

ולא יכול לבוא הסתיו

דרכים רבות הן לאביב ממלכת

אם רק אותם אור חיוכך יאהב

 

שותקים נאהב כי לי ולך

די בלי מילים שהן לאלה

אשר אינם

יודעים לומר אחרת

כמה יפה פורח הלילך

 

--

 

אני לא יודעת מה אני מרגישה

כלומר אני כן יודעת אבל לא מבינה

אולי לא תמיד צריכים להבין

 

אני שמנה ואני לא חושבת מסודר

אני רוצה לבכות ולחתוך

הכל בלגן אחד גדול

במרכז כל זה עומד ענן שאמור לשאת אותי על כפיו

אבל אני אפילו לא מצליחה להניח עליו רגל

אני כל כך מבולבלת

לא יודעת כבר איך מתחילים ללכת

 

וזה בסדר

כי יש זמנים כאלו

זה לא שאני ככה תקופה

אפילו לא יום

רק עכשיו יש בלבול שכזה

ולא כיף לי עם זה

וזה בסדר

זה בסדר שלפעמים לא כיף

אבל

 

אבל

בס"ד

 

לא מספרת כלום

רק לפעמים בלילה

בוכה קצת

אבל לא אומרת כלום

 

דיברנו כל היום

סיפרנו לה הכל

והיא סגורה בחדר בשקט

ולא אומרת כלום

 

וכל היום

כל היום

אנשים מתאספים שואלים מדברים המון

וכל היום

כל היום

מנסים סיפורים ותפילות מנסים הכל

 

אבל היא לא שומעת כלום

אולי היא לא יודעת כלום

וגם כשמתקרבים ו

לוחשים לה

זה לא עושה לה כלום

רצינו שתזכור

שיש סיבה לחזור

והיא לבד בחדר

שוכבת

ולא אומרת כלום

 

וכל היום

כל היום

אנשים מתאספים שואלים מדברים המון

וכל היום

כל היום

מנסים סיפורים ותפילות מנסים הכל

 

היא לא אומרת כלום

היא לא אומרת כלום

היא לא אומרת כלום

 

--

 

הייתה לי במחלקה ילדה אחת

תמיד לבשה שחור

אתם יודעים

טייצ שחור חולצה שחורה וסוג של מעיל אני מניחה

ואני זוכרת שהיא עמדה בלובי הקטן שבין החדר פעילות שבו אכלנו לכיתה 

ליד עמוד כזה ובהתה

ואני באתי לשם עם בעיות משלי אבל אחרי שהצלחתי לעזור לכמה ולכמה ולכמה (ולכמה?) בנות

אז כולי הייתי תקווה ואני מודה שקצת נפוחה מעצמי

בכל אופן היא עמדה שם ובהתה

קראו לה יובל

היו לנו שתיים 

לזאת שעמדה שם נתתי בהמשך את הכינוי יובל השותקת

היא..ובכן כפי לנחש

שתקה

זה קטע כי היא בכלל לא דיברה

כלומר בכלל

עד שהיו אגדות על ימים שבהם היא כן אמרה משהו

ימים ששמעו אותה

ואלו היו אגדות כי מי שלא היה שם לא האמין שזה יכול להיות

בכל מקרה היא הייתה שם בוהה

ואני הייתי שם ילדה טיפשה עם תקוות

ואני החלטתי שאני אגרום לה לדבר

זה לא עבד

אבל נסיתי

והיום שאני חושבת על זה אני מוצאת את עצמי מושפלת

כלומר

עמדתי שם ודיברתי אליה

ו

כאילו מה חשבתי לעצמי?

שאני אעשה מה שכל הרופאים לא עשו ואצליח לגרום לדבר?

זה כל כך מטופש

ובאמת שמביך

אבל יש בזה גם יופי

כן זה היה קצת אופטימי מידי לחשוב שיש לי כאלו יכולות

וכן אמרתי שם דברים מביכים

ובטח כשהיא נזכרת בזה היא זוכרת אותי כאדם טיפש מאוד

אבל זה גם יפה

כי לא ויתרתי

לא נתתי לזה שכל הסיכויים אומרים שלא אצליח לעצור אותי

התגברתי על הבושה ועל הפחד וה כל

אני הייתי שם ופשוט ניסיתי לעזור

 

אני לומדת מחדש את גבולות התקווה שלי

אבל אני לא רוצה למחוק אותה

זה לא עבד עם יובל

אבל 

כישלון לא מוחק את שאר ההצלחות שלי

את אדירה.
את אולי לא הצלחת לגרום לה לדבר, אבל נראה לי שלך היה יותר סיכוי מלרופאים (מי אוהב לדבר עם הרופאים האלה).
אני מאמצת את המשפט האחרון שלך, טוב?

בס"ד

 

שמע איך לוחש הרוח הלילה

שים את ידך ביד הענן

ובקש חלום קטן

 

זרוק עוד כוכב לרשת

בוא רגע אל מעבר לקשת

תן קולך בזמר ישן

ובקש חלום קטן

 

על כתף ענן עם הרוח

על מים טובים

אל לב האגם הזרוע

אור כוכבים

 

אל תחכה בשער

עד שתקום איילת השחר

עד סוף הדרך

עד סוף הזמן

שמור לך חלום קטן

 

--

 

|שומר|

אני רוצה לכתוב סיפור קטן ושקט

על ילד חולם שקוטף כוכבים

אני רוצה לכתוב אותו עם כל הדימויים הכי מוכרים שנעשו בהם כל כך הרבה שימושים

אני רוצה שיהיה לזה ריח של נוסטלגיה

של עוגיות של סבתא

שזה יעורר אתכם ואותי לחשוב

על ילדות קטנה

שיעשה טעם של רגע מחבק

שיהיה

חלום קטן

כי אין לו מילים רק מוסיקה
וגם לשני, אין לו מילים.
חבל באמת.

בס"ד

 

נמס מבפנים

איך המים שוטפים

חלקים שאספנו בדרך

 

ואפילו

שקודם היית פה

היו לי ספקות שרצית אותי כמו שהייתי

 

קרח

נמס מבפנים

איך המים שוטפים

חלקים שאספנו 

ובטח

שכחת כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

 

קרח

נמס מבפנים

איך המים שוטפים

חלקים שאספנו בדרך

ואפילו שקודם היית פה

היו לי ספקות שרצית אותי כמו שהייתי

 

קרח

נמס מבפנים איך המים שוטפים

חלקים שאספנו 

בטח

שכחת כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

 

בטח

שכחתי כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

ובטח

שכחת כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

 

--

 

כשהייתי קטנה הייתה לי  מחשבה עגומה שאהבה לנקר בי ברגעים של חולשה

חשבתי שההורים משלמים לבנות כדי שיהיו חברות שלי

כי אחרת למה שמישהי תרצה בי?

חשבתי שלרננה משלמים ולשאר

טוב השאר שם בגלל רננה מראש

אף אחד לא שם בשבילי

 

אני זוכרת לילות שבת בבית כנסת

את הבכי השקט מעל הסידור

את הבדידות

 

כשנגמר הקטע עם רננה 

חלפה בי המחשבה שאני כל כך נוראית

שאני לא שווה בזבוז משאבים לעולם

לא לשתות לא לאכול לא לכלום

כי אני רעה

אחרת למה היא הלכה?

 

זה לא ככה אבל

אני לא מלאך ולכן רוצים אותי

ולא שטן ולכן עוזבים אותי

 

אמרתי לאורית כמה פעמים

אני רוצה שאנשים שיאהבו אותי עד שקר

כל מי שסביבי אוהב אותי עד אמת

 

כשסיפרתי לתחיה על האמירה הזאת היא שאלה במה ארצה שאשקר לה

לא רציתי

אני צריכה לבטוח באנשים סביבי אבל

 

קרח נמס מבפנים

 

אני רוצה את הניצוץ הזה לעצמי

בס"ד

 

זאת הצרחה הכי גדולה

שבי

 

השתיקה שלי

זה הכאב הכי כואב

אצלי

 

וכשהשקט יפול כמו חול

קולי לאיש לא יגיע

אני יכולתי לבכות אבל

פחדתי שזה יפריע

 

--

 

בסיבוב שערים מיותר אחד

היינו באחת הרחבות שעוצרים בהן לריקודים

אני לא רקדתי כמובן

וגם היא לא

היה לה פלאפון קטן ומיושן

ופתאום השיר הזה צלצל

 

הייתי שם כל כך הרבה פעמים

במקום המבודד הזה

שבו אין עם מי לדבר

בין אם באמת אין ובין אם בוחרים שאין

המועקה הזאת של העולם על הכתפיים

של האין אונים

הדמעות השקטות

הכאב הפיזי בעצמות

העולם שסוגר על הכל

כשאני לכודה

התחושה שאין מוצא

 

אם הייתי מדברת היו מציעים פתרון אחר

אבל אני לא דיברתי

ולי בראש היו אפשרויות מוגבלות

ואף אחת מהן לא הייתה טובה

 

כמה שלדבר משנה הכל

 

 

ולא אעלה בדממה
כשאצעק לך את שמך בחדר מדרגות
שראה ושמע וחיפה
כשאקריא לך שיריי בשדרה ציבורית
בפיתחו של הסתיו שאחר
מה תלבשי ביום שאני
כבר לא אהיה האחר
מי את תהיי ביום שאני אהיה בבקרו כבר מותר
ובלי יסורים ובלי חיסורים ובלי גהנום מאושר
כשנחצה אל הצד השני של החטא
ואמת אז תמצא מקומה
מי את תהיי ביום שתהיי
שתהיי לי כבר לא אסורה

---
אני לא יודעת למה דווקא השיר הזה
אבל גם הוא וגם הספר גורמים לי לחשוב על הצד החוטא שיש בכל אחד מאיתנו
וזה מעסיק אותי וזה בסדר
להבין שאני לא היחידה ושאני בסך הכל ילדה
כואבת לי העוצמה של הרגש הזה, פיזי. הראש הבטן הידיים הכל
וזה בעיקר מבהיל

הלוואי ואצליח להיות אמיתית עם עצמי ככה

אשכרה.