בס"ד

נדחה את בוא הלילה

ולא נשאף לאור כוכב

הן לי ולך יש כל אשר נשאלה

מבלי מילים נדע זאת כי נאהב

היום אולי נדחה את קץ דרכינו

ולא נזכור כי סוף לכל

זה המשעול שבו דורכות רגלינו

משני קצותיו הדשא לא יבול

שותקים נאהב כי לי ולך

די בלי מילים שהן לאלה

אשר אינם יודעים לומר אחרת

כמה יפה פורח הלילך

היום אולי 

נדחה את העצבת

אם יד ביד באור נלך

כי רוח כפור בחשכה נושבת

רק במקום בו לא שמעו את שמך

שותקים נאהב כי לי ולך

די בלי מילים שאין לאלה

אשר אינם יודעים לומר אחרת

כמה יפה פורח הלילך

היום אולי נדחה בוא השלכת

ולא יכול לבוא הסתיו

דרכים רבות הן לאביב ממלכת

אם רק אותם אור חיוכך יאהב

שותקים נאהב כי לי ולך

די בלי מילים שהן לאלה

אשר אינם

יודעים לומר אחרת

כמה יפה פורח הלילך

--

אני לא יודעת מה אני מרגישה

כלומר אני כן יודעת אבל לא מבינה

אולי לא תמיד צריכים להבין

אני שמנה ואני לא חושבת מסודר

אני רוצה לבכות ולחתוך

הכל בלגן אחד גדול

במרכז כל זה עומד ענן שאמור לשאת אותי על כפיו

אבל אני אפילו לא מצליחה להניח עליו רגל

אני כל כך מבולבלת

לא יודעת כבר איך מתחילים ללכת

וזה בסדר

כי יש זמנים כאלו

זה לא שאני ככה תקופה

אפילו לא יום

רק עכשיו יש בלבול שכזה

ולא כיף לי עם זה

וזה בסדר

זה בסדר שלפעמים לא כיף

אבל

אבל

בס"ד

לא מספרת כלום

רק לפעמים בלילה

בוכה קצת

אבל לא אומרת כלום

דיברנו כל היום

סיפרנו לה הכל

והיא סגורה בחדר בשקט

ולא אומרת כלום

וכל היום

כל היום

אנשים מתאספים שואלים מדברים המון

וכל היום

כל היום

מנסים סיפורים ותפילות מנסים הכל

אבל היא לא שומעת כלום

אולי היא לא יודעת כלום

וגם כשמתקרבים ו

לוחשים לה

זה לא עושה לה כלום

רצינו שתזכור

שיש סיבה לחזור

והיא לבד בחדר

שוכבת

ולא אומרת כלום

וכל היום

כל היום

אנשים מתאספים שואלים מדברים המון

וכל היום

כל היום

מנסים סיפורים ותפילות מנסים הכל

היא לא אומרת כלום

היא לא אומרת כלום

היא לא אומרת כלום

--

הייתה לי במחלקה ילדה אחת

תמיד לבשה שחור

אתם יודעים

טייצ שחור חולצה שחורה וסוג של מעיל אני מניחה

ואני זוכרת שהיא עמדה בלובי הקטן שבין החדר פעילות שבו אכלנו לכיתה 

ליד עמוד כזה ובהתה

ואני באתי לשם עם בעיות משלי אבל אחרי שהצלחתי לעזור לכמה ולכמה ולכמה (ולכמה?) בנות

אז כולי הייתי תקווה ואני מודה שקצת נפוחה מעצמי

בכל אופן היא עמדה שם ובהתה

קראו לה יובל

היו לנו שתיים 

לזאת שעמדה שם נתתי בהמשך את הכינוי יובל השותקת

היא..ובכן כפי לנחש

שתקה

זה קטע כי היא בכלל לא דיברה

כלומר בכלל

עד שהיו אגדות על ימים שבהם היא כן אמרה משהו

ימים ששמעו אותה

ואלו היו אגדות כי מי שלא היה שם לא האמין שזה יכול להיות

בכל מקרה היא הייתה שם בוהה

ואני הייתי שם ילדה טיפשה עם תקוות

ואני החלטתי שאני אגרום לה לדבר

זה לא עבד

אבל נסיתי

והיום שאני חושבת על זה אני מוצאת את עצמי מושפלת

כלומר

עמדתי שם ודיברתי אליה

ו

כאילו מה חשבתי לעצמי?

שאני אעשה מה שכל הרופאים לא עשו ואצליח לגרום לדבר?

זה כל כך מטופש

ובאמת שמביך

אבל יש בזה גם יופי

כן זה היה קצת אופטימי מידי לחשוב שיש לי כאלו יכולות

וכן אמרתי שם דברים מביכים

ובטח כשהיא נזכרת בזה היא זוכרת אותי כאדם טיפש מאוד

אבל זה גם יפה

כי לא ויתרתי

לא נתתי לזה שכל הסיכויים אומרים שלא אצליח לעצור אותי

התגברתי על הבושה ועל הפחד וה כל

אני הייתי שם ופשוט ניסיתי לעזור

אני לומדת מחדש את גבולות התקווה שלי

אבל אני לא רוצה למחוק אותה

זה לא עבד עם יובל

אבל 

כישלון לא מוחק את שאר ההצלחות שלי

בס"ד

שמע איך לוחש הרוח הלילה

שים את ידך ביד הענן

ובקש חלום קטן

זרוק עוד כוכב לרשת

בוא רגע אל מעבר לקשת

תן קולך בזמר ישן

ובקש חלום קטן

על כתף ענן עם הרוח

על מים טובים

אל לב האגם הזרוע

אור כוכבים

אל תחכה בשער

עד שתקום איילת השחר

עד סוף הדרך

עד סוף הזמן

שמור לך חלום קטן

--

|שומר|

אני רוצה לכתוב סיפור קטן ושקט

על ילד חולם שקוטף כוכבים

אני רוצה לכתוב אותו עם כל הדימויים הכי מוכרים שנעשו בהם כל כך הרבה שימושים

אני רוצה שיהיה לזה ריח של נוסטלגיה

של עוגיות של סבתא

שזה יעורר אתכם ואותי לחשוב

על ילדות קטנה

שיעשה טעם של רגע מחבק

שיהיה

חלום קטן

בס"ד

נמס מבפנים

איך המים שוטפים

חלקים שאספנו בדרך

ואפילו

שקודם היית פה

היו לי ספקות שרצית אותי כמו שהייתי

קרח

נמס מבפנים

איך המים שוטפים

חלקים שאספנו 

ובטח

שכחת כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

קרח

נמס מבפנים

איך המים שוטפים

חלקים שאספנו בדרך

ואפילו שקודם היית פה

היו לי ספקות שרצית אותי כמו שהייתי

קרח

נמס מבפנים איך המים שוטפים

חלקים שאספנו 

בטח

שכחת כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

בטח

שכחתי כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

ובטח

שכחת כבר אותי

לפחות תשקרי

לפחות תשקרי

--

כשהייתי קטנה הייתה לי  מחשבה עגומה שאהבה לנקר בי ברגעים של חולשה

חשבתי שההורים משלמים לבנות כדי שיהיו חברות שלי

כי אחרת למה שמישהי תרצה בי?

חשבתי שלרננה משלמים ולשאר

טוב השאר שם בגלל רננה מראש

אף אחד לא שם בשבילי

אני זוכרת לילות שבת בבית כנסת

את הבכי השקט מעל הסידור

את הבדידות

כשנגמר הקטע עם רננה 

חלפה בי המחשבה שאני כל כך נוראית

שאני לא שווה בזבוז משאבים לעולם

לא לשתות לא לאכול לא לכלום

כי אני רעה

אחרת למה היא הלכה?

זה לא ככה אבל

אני לא מלאך ולכן רוצים אותי

ולא שטן ולכן עוזבים אותי

אמרתי לאורית כמה פעמים

אני רוצה שאנשים שיאהבו אותי עד שקר

כל מי שסביבי אוהב אותי עד אמת

כשסיפרתי לתחיה על האמירה הזאת היא שאלה במה ארצה שאשקר לה

לא רציתי

אני צריכה לבטוח באנשים סביבי אבל

קרח נמס מבפנים

אני רוצה את הניצוץ הזה לעצמי

בס"ד

זאת הצרחה הכי גדולה

שבי

השתיקה שלי

זה הכאב הכי כואב

אצלי

וכשהשקט יפול כמו חול

קולי לאיש לא יגיע

אני יכולתי לבכות אבל

פחדתי שזה יפריע

--

בסיבוב שערים מיותר אחד

היינו באחת הרחבות שעוצרים בהן לריקודים

אני לא רקדתי כמובן

וגם היא לא

היה לה פלאפון קטן ומיושן

ופתאום השיר הזה צלצל

הייתי שם כל כך הרבה פעמים

במקום המבודד הזה

שבו אין עם מי לדבר

בין אם באמת אין ובין אם בוחרים שאין

המועקה הזאת של העולם על הכתפיים

של האין אונים

הדמעות השקטות

הכאב הפיזי בעצמות

העולם שסוגר על הכל

כשאני לכודה

התחושה שאין מוצא

אם הייתי מדברת היו מציעים פתרון אחר

אבל אני לא דיברתי

ולי בראש היו אפשרויות מוגבלות

ואף אחת מהן לא הייתה טובה

כמה שלדבר משנה הכל

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים