אתה יודע,
סרט כזה, נוטף איכות טהורה עם שחקנים ששילמו להם כסף, מספר לא מבוטל של דולרים פר שעה או סצנה..
הוא גם צנוע, אומנותי, מקצועי, חושף עוולה ומעביר מסר שנמצא בראש רשימות אתיות וחברתיות, מעחה תהיוץ עח כל מיני נושאים כאלה ואחרים ובאמת מצמרר לך כל נקודה על הגוף ואת הבפנים הזה הנסתר שעוברים בו חוטים אל המעבר

כן, אתה יכול לתרץ לעצמך המון תירוצים שכאלה שיעמדו כמו טלאי נוצץ על בורות שלא הבטת אליהם באמת, משכיח אותך מעצמך לכמה רגעים, אולי אפילו חמש שעות שלמות, אולי יום או יומיים
באמת משנה?! כי בינתיים רק הזזת את העיסוק המרכזי לצד, שמת אותו בשוליים, כמו שקית זבל ששם בפינה מחכה לה לפינויה אל הפח המרכזי שבחוץ שממנה תמויין לה אל ותעבור במשאיות אל מקומות מסומנים ששם התרנו לעצמיינו לרוקן את האשפה ומה בעצם עשינו, בסך הכל קצת גררנו לפינה, שיתעסק בזה הדור הבא..או זה שאחריו או שאחריו או זה שא..
אותו דימוי שמעביר את המטרה, במודחק פשוט תסתכל כבר, מפחיד, מסוכן, אין ספק שמורכב ומסובך להתמודד, צריך לשבור לרגע הכל כמעט ולהיות חשוף מול עצמך
לשבת, לעצור כמו סלואו מושן של סרט הוליוודי ולצלול אל תוך הרבדים האלה של עצמך, אל בורות המים הסתומים רק מחכים ליעקב או למשה שיזיז כבר מעליהם את האבן הגדולה, החלודה, שכבה אחר שכבה שהצטברה שם כבר שנים, דורות אולי, שכבות של כל המנשא שאתה נושא מעלייך, את ההקשר, את הסיפור הגדול שסופר ושסיפרו רבים כדי להשיל מהם את עצמם, ויש סיפורים גדולים שקושרים אותך אליהם, נותנים משמעות כפויה, אבל לרגע נסיר גם אותם, את כולם. כי המים, הם רק מחכים לך להוות את צמאונך, וכן, יש גם בור. והוא טבוע עמוק עמוק מידי בתוכך, המילה מידי נשמעת כקונוטציה שלילת במשפט הזה, אך לא כך הכוונה, הוא פשוט חלק ממך, תרצה או לא.
והוא נושא בתוכו את כל הפחדים והתהומות הכי גדולים שאצלך, את ההקשר לחברה, את הרגעים האלה שאתה מבין שאתה לבד. שהלבדיות הזאת היא פשוט חלק ממך טבועה שם. ואתה תעשה הרבה, אולי הכל כדי לצאת ממנה, אולי מהפחד תוותר גם על עצמך, הפחד שלא יקבלו אותך כמו שאתה, תבנה תבניות ומגדלים רמים ונישאים אולי גם שכבות קרח עבות שיזיזו אותך הלאה בסולם, ככה תחשוב
ומה זה יתן בעצם?כי יחס כנה, אהבה אמיתית יכול מאוד להיות שלא תחווה ככה מאחורי המסכה התמידית של הפחד, כי שכחת את השם שלך אולי ממה שהדביקו לך.
וזה רק אחד מהתהיות הרבות שרק יכולות להיות.

ואתה גם מתחבא לך, אולי מאחורי דפים, אותיות, מילים ומשפטים.
יכול לשקוע את הכל שם ובכל זאת ההרגשה הזאת של החוסר, של הנשמה של הדברים אולי מרגישה שכוחה, מכוסה, קבורה עמוק, בקפסולת הזמן של עצמך שמחכה כבר להפתח מזה זמן מה.
שתשכח לרגע מכל המהומה. המסובבת את הראשים בתדהמה אחרי התוואי המוטווה של הכל
רגע אחד לעזוב את הכל לשקוע באיזשהו ספסל בעבוטות של לילה או מקום מוצל, אולי קצת רחוק, אפילו מתבקש
שב שם בסתר המדרגה על הדרגש או סתם על רצפה קרה ותתחיל במחשבה לחתוך קצת מהסבך והאבנית שהצטברה לה על גוף החימום, על ניצוצות הנשימה, תסדיר את האוויר שנכנס אלייך בהתחלה בשליטה גמורה, אח"כ אולי כבר בזרימה של הרגע המכונן הזה, אולי תלויה עליו ארץ על בלימה, תחווה את הנשימות הקשות מתפוררות להן לאיטן בתוך משב של רוח
תתחיל לחוות את הנוכח. זה טומן בחובו המון אופציות ופחד אימה ככה לפרוס את עצמך על השולחן לעקוב עקדה. ואולי זה גם לא יצליח ומצריך עבודה ותהיה רבה ותנסה ותנסה אולי ישרה הוא שכינה.
ותיגע בשכבה מרה, תחוש אותה, את החיספוס של אבן עם פירורים של אתה.
ושוב,
תחצוב שם עוד ועוד בתוך מכרה שנפלא הוא מפז ויקר מזהב נוצץ ומסנוור.
וכמה קשה על הבריחות לוותר. כי בתכלס, לעצמי כתבתי משפטים אתמול והמסר דיי דומה בעיקרון, שוב פעם אתה נסגר אל המקום הזה, כותב לעצמך עוד שורה ועוד, מכה מכיוונים שונים במקום לעזוב שניה, להרפות לתת לסבלנות לחלחל לה אל תוך.

וכל מיני הבנות ורגעים שחולפים להם בדממה, כי אתה לא באמת יכול לעזוב את החברה על אף הסחף הזה שלה היא נוצצת ומאירה והשוני והחיכוך יוצר בפנים אורה כי אי אפשר לפרוש באמת ממערכת, אתה כבול אליה מעצם ההגדרה השאלה אם תראה בכבלים שכן, הם שונים, האם תראה בהם אזיקים או סרט מתנה?!
אבל קודם אולי חשובה הנכחה של אתה. לפני הבריחה אל שבילי החברה, אחרי כינון כזה, כינון מתמיד שלא נגמר והתחלות אולי גם של השראה גם מבחוץ, איזושהי מנגינה שתתחבר לך כמו סימפוניה מופלאה, עם צלילים סותרים כל כך שיוצרים את היצירה שאי אפשר לראות, אפשר, אחרי השמיעה.

אחרי יציאה קטנה למסע שכזה, ארוך קצת אולי תלך לשמוע גם עוד צלילים, ששונים גם. תמצא גם אותם ותאסוף אל חיכיך קצת רשימו מהם אל הכלל בחברה

ואם תמצא קצת אנשים כנים ואמיתיים בדרך תנסה לא לעזוב אותם. כאלה שמודעים שיהיו איתך ולא ילבישו דברים. שבאמת יאהבו אותך. (תתחיל מעצמך גם) יש כאלה. מידי פעם מוצאים, הם מפרים נקודות של בדידות שמובנית אולי באי אמון שמופק תמידי בזה עולם הנמצא.
ויש בזה גם דרגות, אולי.
ברמות מנגינה שונות