(מלבד זכרונות של תמונות, שהם שמחים, כי רק את הרגעים האלה מנציחים. אם כי השבוע מצאתי תמונה של עצמי, עם הפרצוף הכי עצוב שראיתי בחיי. זה היה בפורים.)
אני אוהבת להיזכר ושונאת להיזכר.
זה משליך אותי למקומות איומים שאני לא מאמינה לעצמי שהייתי בהם. ומצד שני, אני רואה את עצמי עכשיו במקום אחר לגמרי.
אני מכאיבה לעצמי וקוראת דברים שפעם כתבתי, ורואה תמונות מפעם, וחושבת מחשבות מפעם, וקוראת את הספר שקראתי באותו יום עלוב.
יש הרבה ספרים שאני זוכרת מתי קניתי אותם ומתי קראתי אותם ולמה קראתי, הרבה פעמים זה היה כדי לנתק את עצמי ולא להרגיש, להתרכז אך ורק במילים הכתובות, בכאבים של אנשים שלא היו ולא נבראו, בסיפורי רצח ואונס וילדות עשוקה, כדי לא לזכור את הסיפור שלי.
אבל לפעמים מגיע איזה לילה, ובמקום להירדם ולחלום, אני ערה והמחשבות צפות, וזכרונות מפעם ודאגות לעתיד ומה לא.
באותם לילות אני שונאת להיזכר.
כי אז מגיעות הצרחות אל תוך הכרית והאגרופים המוטחים בה, וזה שאי אפשר אפילו לבכות כי אילה תתעורר, ולא פעם העירו לי (לא אילה) לסתום את הפה. מאז אני לא מעזה לצייץ, ומנסה לבכות לבפנים ולא לבחוץ.
אל תנסו בבית, זה כואב.
דעתי על זכרונות היא שהם צריכים לבו כשמזמינים אותם ולהסתלק כשמסלקים אותם. שלא יבואו לי סתם ככה פתאום כשאני גמורה מעייפות ורק רוצה להניח את הראש ולישון. שיבואו אם אני נותנת להם את המקום, אם אני פנויה לחשוב אותם. לא דווקא ברגעים שהכי מתחשק לי למחוק את כל מה שקרה ולהתחיל חיים חדשים.
אז זהו. זכרונות יקרים, אני מקווה שהפנמתם. פעם הבאה לבוא רק עם הזמנה מראש.
- לקראת נישואין וזוגיות