בין בדיקות גנטיות ואיקס שביר לאוטיזם,
ממש שום קשר.
אי אפשר לאבחן בעיות תקשורת ואוטיזם לפי בדיקות גנטיות.
אחרי שאני ובעלי עשינו את כל הבדיקות של דור ישרים לפני החתונה,
וגם כל ההיריון רצוף דוקטורים שלא רוצים לקחת אחריות ולכן מלחיצים על כל שטות ושולחים לאלף בדיקות,
הגענו למסקנה שלא יקרה שוב,
ומעכשיו והלאה - כלום. שום יעוץ גנטי ושום אקו לב עוברי בגלל שטויות.
בסופו של דבר, אם רבש"ע רוצה לשלוח מחלות ומומים, הוא ישלח. עם סימנים או בלי.
צריך לקחת הכל בקלות ולהתפלל לשלמות ובריאות העובר לכל אורך ההיריון.
ממליצה לא לקחת קשה. בסוף הכל מאת ד'.
והבוטח בד' חסד יסובבנו.
רק בריאות וידיים מלאות! בהצלחה.
חלק מהמאפיינים שיכולים להיות באיקס שביר זה בעיות בתקשורת. אז אולי בגלל זה רוצים שתבדקו.
למרות שנראה לי שאם יש בעיות תקשורת בלי איקס שביר, אז אין סיבה מיוחדת שיהיה איקס שביר.
אם אתם מתלבטים על זה- אולי תפנו ליעוץ גנטי?
בדיקות גנטיות- אלו בדיקות דם פשוטות, שעושים בלי קשר להריון, ולפי התוצאות אפשר לדעת האם חלילה בוודאות נשאים של משהו, ואז להיערך בהתאם.
אין סיבה שרב יתנגד לזה.
או כמו שהרב בורשטיין אומר- הרב הזה יגדל את הילד הפגוע שיוולד??? חלילה
וחוץ מזה, נכון להיום, עברתי את שלב הלידות.
יש כבר דור שלישי ברוך ה'.
כבר לפני כ23 שנים...
לא כל כך פשוט למצוא בגוגל 'תשובה בהזמנה' בדיוק על הנושא הנידון.
אחרי שהובא כאן בשמו שהוא נגד, הרגשתי צורך להביא גם תשובה שלא בדיוק-בדיוק לאותה שאלה, אבל רואים בה שהוא לא אוסר, גם אם לא רואה בכך מעלה גדולה. זה נראה לי חשוב להציג את זה לפני המתלבטות. שא יאמינו יותר מדי בקלות שהוא אוסר, ויחפשו יותר מה דבריו בדיוק.
בכל אופן בינתיים חיפשתי עוד, ומצאתי ציטוט עקיף מדבריו.
יש כאן סקירה שכתבו הרבנים גולדמן ובורשטיין:
ברירת עוברים למניעת מחלות גנטיות | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית
ומובאים בה הדברים הבאים:
"ויש מי שחילקו בין מחלות גנטיות שיש בהן סכנת נפשות, שחובה למנוע אותן, ובין מחלות גנטיות שאין בהן סכנת נפשות שאז מותר - אך אין חובה - לבצע בירור גנטי" וכאן יש הפניה להערת שוליים שמפרטת פוסקים שאחזו בדעה זו, וביניהם "הרב דוב ליאור, תשובה לרב בנימין דוד, מנחם אב תשס"ט, שו"ת פוע"ה, שם, עמ' 482-481. לדבריו החיוב קיים רק כשיש סיכון של 50 אחוזים ומעלה. ובמחלות שאמורות להתגלות רק לאחר עשרות שנים, אין לחשוש כלל אלא לבטוח בה', וייתכן שעד אז יימצא פתרון רפואי למחלה".
אבל אולי אני טועה.
23 שנה במונחי רפואה זה שני דורות של שינויים וגילויים...
מכיוון שחסמו את אופציית האנונימי פתחתי ניק מיוחד
אני מהתחום ולא רוצה שיזהו... בכל זאת תחום איזוטרי
אז לגבי X שביר זה די פשוט כמעט ואין נקבות חולות אם זה משהו משפחתי שכולל גם בנות סביר להניח שלא מדובר בX שביר, בלי קשר מהתיאור שלך זה ממש לא נשמע.
לגבי הביטוי של התסמונת הוא רחב ויכול להיות ברמות תפקוד שונות, אני מציינת רק כדי לסייג את דברי זאת שאחיה חולה.
חשוב לדעת שX שביר לא נבדק בדור ישרים! כי הם בודקים התאמה בין בני זוג ואילו זו תסמונת שמורשת רק מהאישה (לא נכון שהיא רצסיבית כפי שנכתב באחת התגובות). לכן כל מי שנבדקה דרך דור ישרים מומלץ להשלים, ואכן מומלץ לא בהריון... ויש לכך השלכות נוספות על האם הנשאית כפי שכבר נכתב פה בעבר.
לגבי בדיקות גנטיות, זה שאלה של השקפה מה לבדוק ומה לא, יש מדרג רחב. חשוב לדעת שזה שאין בעיות במשפחה זה לא ערובה לכלום,
בהצלחה לכולן.
עוד הערה: לוקח הרבה זמן לקבוע תור וגם המון זמן עד שהתוצאות יגיעו, כך שכל הבנות שבתחילת הריון שמתכוונות להיבדק, להזדרז...
אם בדיהק היא יקרה או מורכבת אז יש מקום לשקול.
כמובן אם הבדיקה היא סיכון כמו מי שפיר אז יש שיקול הלכתי משמעותי.
אבל סתם בדיקת דם פשוטה שממונת ע"י משרד הבריאות, ממש חבל לא לעשות.
אני עשיתי אחרי החתונה, כמו שהוסבר כאן כבר דור ישרים לא עושים אותה כי היא רק לאישה. השלמתי עוד בדיקות בקופת החולים, סה"כ ארבע בדיקות. וזה אחרי שבעלי ואני עשינו את הבדיקות המורחבות של דור ישרים, למיטב זכרוני 16 בדיקות.
אני מחזירה אותה מהגנון ב4 ועד 7 אני כל יום מחדש מחפשת במה להעסיק אותה,
יש רעיונות למשחקים שמעודדים התפתחות?
קניתי לה לא מזמן כמו קוביה עם צורות בפנים שמוציאים וצריך להכניס כל צורה לחור שלה- ממש אוהבת!!!
גם תיבה מרובעת של חיות שלוחצים/מזיזים כפתורים והן קופצות מעסיק אותה ממש יפה
כמובן גם ספרים ובימבה ולצאת אבל אני מחפשת עוד רעיונות
לשטוף איתך כלים (אפשר גם לבד)
בובות ועגלה
כלי מטבח
בצק
כדור
מכוניות
פאזל פשוט (2-4 חלקים, לפי מה שהיא מצליחה)
פאזל עץ שמתאימים צורה לתוך שקע
לוטו
ממש רשימה מרשימה 😊
היא מאד אוהבת מים
בגיל הקטן הם לא נעלבים אם תשטפי אחריו שוב, מבחינתו זה משחק.
הוא עומד לידך, את מניחה קרוב אליו כמה כוסות פלסטיק וכמה כפיות, הוא מסבן ומניח חזרה בכיור...
בסוף כשאת שוטפת הכל, את יכולה לתת גם לו לשטוף את הכלים 'שלו' ולהניח לייבוש. אבל גם בלי זה, הוא ייהנה לשטוף איתך כי הם מאוד אוהבים את המשחק במים ובסבון.
אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.
בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים
אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.
בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים.
לקחת בחשבון שהילד, בגדיו וכל הסביבה ירטבו. סיר עם מים שמנסים לשטוף בהחלט עלול להשפך על הרצפה
תכניסי לשם כלים קטנים מפלסטיק או כפיות מתכת, שימיממעט מים עם מעט סבון ושישפשף בהנאה 😄
כמובן אח"כ שוטפים הכל שוב.
אפשר גם לתת כלים נקיים מראש ואז לשטוף רק מהסבון.
אנחנו נותנים לו משטח להניח את הכלים השטופים..
ואחכ עוברים עליהם.
כשהוא שוטף חלבי, אני בשרי וכו'..
שירי משחק ואצבעות (הקטנה שלי משוגעת על זה).
עגלה ובובה.
סתם לפזר כל מיני צעצועים ואז לאסוף.
להיכנס למטבח ולפתוח ארונות ולהוציא כלים כדי שלאמא תהיה יותר עבודה בערב.
לטפס על דברים בצורה מסוכנת ולהפיל לאמא את הלב.
לחטט לאחים הגדולים בדברים שלהם, לפלח משם אוצרות, ואז להסתכל בעיניים תמות כשהם כועסים.
להיכנס לשירותים ולא להבין למה לאחות הגדולה יותר יש התנגדות להיכנס לשם - הרי יש שם כל כך הרבה אוצרות! מים שאפשר לזרוק לתוכם דברים, מברשת אסלה מעניינת, אסלה שאפשר לפתוח ולסגור שוב ושוב...
🤭😅😵💫
אצלינו הקטן (7.5 חודשים) גילה את השירותים והמקלחת🤦♀️
מתואמתלק"י
הוא כמובן עדיין לא מצליח להתעסק במים שבאסלה.
לא יודעת מה מעניין דוקא שם מכל החדרים.
אבל כרגע ב"ה לא מצא שם יותר מידי מה לעשות.
רק מצחיק שכשהוא נכנס לשירותים ואחותו שם היא צועקת לי "אמא, בואי לקחת אותו, הוא נכנס איתי לשירותים, הוא לא מכבד את הפרטיות שלי😂😂"
יום אחד מצאתי כתמים כחולים על הרצפה
ממש עקבות מסלול שלם
עד שגילית שהגברת שלפה את הסבון אסלה הכחול והלכה איתו בכל הבית
מאז יש סבון אסלה שקוף😅
מגה בלוקס
משחקי דמיון כמו כלי מטבח ובובה ועגלה
ממש אוהב מגנטים, בונה דברים מרשימים
ועוד רשימה -
מגה בלוקס
פאזלים - תתחילי מקטנים, הוא עכשיו בונה פאזלים 24 חלקים לבד, אבל חשוף לזה מגיל קטן.
מאודדד אוהב לצייר
כלי אוכל ומטבח קטן
מאוד אוהבת מדבקות
וגם טושים (לצערי צבעים לא) אם יש לך כח אז גם גואש
ובר בצק
אני לאחרונה הבאתי לה 2-3 אנשים של פליימןביל והמגלשה מאודד שמחה
כי אני ממש לא.
אפשר לומר שאפילו הורדתי מעצמי את ברכת המזון
שלא נדבר על תפילה
ולאט לאט גם כשאני ביום חופשי ולבד, כבר מתעצלת לברך ולהתפלל.
נהייה לי הרגל כזה שכל הזמן תירצתי- טוב לא אברך, כי עוד שניה הילד צריך אותי ואז גם ככה לא אהייה מרוכזת.
אבל זה כבר הרגל קבוע גם כשאני לבד.
איך חוזרים לברך?
כמובן יש לי אמונה, וחזות דתית והכל, בעלי מתפלל 3 תפילות, יש לו שיעורי תורה קבועים...אבל באמת שאין לי סבלנות לתפילות וברכת המזון, הדלקת נרות שבת בקושי רק מברכת בחיפזון (מברכת לרוב את ברכת המזון המקוצרת). פעם כל תפילה אצלי הייתה תפילה, וסגולות, וברכות, היום? כלום.
וגם ממש מפריע לי שאני לא דוגמה לילדים, הם גם לא מקפידים, וברור לי שזה בגללי. הם לא רואים אותי, וכיוון שאני לא מקפידה, גם לא רואה זכות להעיר להם.
איך אני מחזירה את הרגל ברכת המזון ותפילה אחת ביום לעצמי? ולילדים?
לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.
לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש
תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...
וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...
בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)
אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...
ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).
תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.
כדי להרגיל את עצמך בחזרה.
אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.
תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.
תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.
אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.
תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.
אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.
מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !
לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד
מקפידה, זה ממש דאורייתא... אבל לא מלחיצה את עצמי להתרכז. התרכזתי- מה טוב, אבל בסוף החובה היא לברך עם או בלי כוונה.
תפילות- לצערי אני חלשה. משתדלת תפילה אחת ביום אבל בתכל'ס לא כל יום מתפללת, לפעמים כן ולפעמים לא.
אבל גם כשאני מתפללת אני לא במקום של "אם לא התכוונתי זה לא שווה " כל אחרת אני לא אתפלל לעולם... משתדלת כפי יכולתי, בנחת.
כן מנסה שהיו עוגנים לתפילה. למשל, אם אני מצליחה להקדים קצת לעבודה אז נכנסת לבית הכנסת של מקום העבודה ומתפללת שם כמה דקות
נראה לי כדאי לחשוב איך בכל זאת אפשר.
הילדים לא יוכלו 2-3 דק' בלעדייך?
יותר עצלות.
על הרעיון של ברכת המזון, כדי להתחבר יותר, וככה העצלות מתגמדת...
בהצלחה יקרה!!!
זה לא פשוט להתחיל מה שלא רגילים.
לפני הרבה שנים קיבלתי החלטה שאין דבר כזה מבחינתי יום בלי ברכות השחר ועמידה.
אז כן, יש פעם ב.. איזה יום שפספסתי עמידה. אבל משתדלת ממש כי זה חשוב לי.
במבט שלי- עבודת ה' היא בראש סדרי העדיפויות והכל נובע משם. העצה שהכי עוזרת לי היא כל הזמן להוסיף עוד קבלה, להיות כל הזמן בתנועה קדימה.
לפני כשנתיים לקחתי על עצמי שברכת המזון תהייה מתוך הכתוב. באופן מעניין זה דווקא גרם לי לזכור יותר לברך.. (וברור שעדיין קורה לפעמים שאני שוכחת.. אבל משתדלת במיוחד שברכת המזון זה דאורייתא)
ובסוף, מרגישה ממש שזה לא בזכותי, אלא חסד ה' שאני מצליחה עם 8 ילדים ועבודה להגיע לזה...
בתפילה - יש אומרים שאשה שטרודה בענייני הבית יכולה לומר רק ברכות השחר ובתוכם ברכות התורה , ובזה יוצאת ידי חובת תפילה.
בברכת המזון גם אפשר לקצר, אני לא זוכרת בדיוק איך נכון לקצר . זוכרת שיש נוסח בלאדי ממש קצר .
בהצלחה !
ואני בסדר גמור עם זה. בשלב הזה בחיי זה לא הגיוני. לא סתם נשים פטורות מזה.
בשבת שיש לי קצת יותר נחת אז משתדלת יותר,אבל הרבה פעמים הסעודות שלי נקטעות בללכת להניק או להחליף טיטול...
(אני עם 2 מתחת שנתיים איתי בבית)
מזדהה עם החוסר סבלנות.
אני כן מברכת וכן משתדלת להתפלל שתי תפילות ביום (משתדלת. לא אגיד שתמיד מצליחה)
אבל ממש מרגישה שזה בלי סבלנות. אני מברכת וחושבת על זה שאני רוצה כבר לשטוף את הכלים שאכלתי בהם, מתפללת וחושבת על מה צריכה לעשות אחרי התפילה.
זה קשוח כאמהות, אין לי מה להגיד חוץ מלחבק.
ואולי אוסיף, שאני כרגע ממשיכה להתפלל למרות חןסר הכוונה והסבלנות בדיוק כדי שזה ימשיך להיות הרגל ובעז"ה שיום אחד גפ תחזור הסבלנות.
אז מעודדת אותך להתרגל לזה חזרה גם אם זה לא יהיה בשיא הכוונה כרגע
לא יודעת כמה זה הגיוני אבל אצלי התחילו לפני שבוע 6
אבל היפראמזיס חריף אז לא יודעת אם זה מדד.
פעם רופאים לא האמינו לי פשוט ואמרו שלפני שבוע 7 זה לא קשור להריון או שאני מדמיינת...
היום כבר מכירים ולא מזלזלים.
בכל מקרה תדעי ששום שלב לא מוזר. הבחילות יכולות להגיע בכל שלב. זה הגיוני ואמיתי וכדאי לך לבקש טיפול שיעזור לך.
בהצלחה!! זה קשוח בחילות ❤️
בלי היפראמזיס- 5 עד 18
תודה לה' בלי קשר על מלא מלא ניסים בהריון.
אל דאגה, סובלת מאוד בהריון מדברים אחרים;)
התחילו בשבוע 8,
וערב לפני הלידה עוד לקחתי בונגסטה. 😅
(לקחתי גם זופרן. אבל הוא נגמר לי כמה ימים לפני הלידה ולא קניתי חדש)
נראה לי מתחיל לי באזור שבוע 7 ומפסיק באזור 12
כמובן שזה לא על השעון. גפ בדכ זה מתחיל בהדרגה וגם מפסיק בהדרגה..
מול כולם
בצורה הכי לא נעימה שיש
היא אחרי שבוע מתקשרת להתנצל
אבל וואלה לא מתאים לי!!!!! זה חדש
ואנחנו נשואים הרבה שנים וזה חדש היא מתנהגת ככה
לאחרים היא לא עושה את זה
ולאחרונה היא כל הזמן מנסה לחנך את הילדים שלנו שבקושי רואים אותה!!!!
פעם בחודשיים שלושה..,מה הקטע?
אמרתי לה לא נורא אחרי המקרה הזה אבל בלב אני רותחת
מתחרטת שלא אמרתי לה בצורה אסרטיבית שזה לא בסדר
מה שהיה זה שהיא ירדה עלינו מול כולם למה אנחנו לא מטפלים בבת הבכורה שלנו
שהיא מתנהגת מזעזע וזקוקה לטיפול דחוף-אלו היו מילותיה
ועוד חשפה פרט הכי אישי שבעולםםם מול הגיסים והגיסות
והם ישבו ושתקו...
עניתי לה בצורה שאנחנו ההורים ואנחנו מטפלים בדברים האלו והכל נעשה בייעוץ
והיא בכלל לא מודעת לכמה אנחנו עושים
תכלס מתחרטת שלא העמדתי אותה במקום כי זו חוצפה
בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...
קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.
לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.
ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...
ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️🩹❤️
עברו שנים
העלתה את זה מהאוב
אם חלילה שוב יקרה,
תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..
ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך .
יכול להיות שהיא מדקנת...
ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...
ברמה שסבא שלי אמר על התינוק של בת דודה שלי שהוא מכוער🤷♀️😱
הלםםםם
כדי שלהבא לא יקרה.
אולי היא מאלה שחושבות שאם היא התנצלה אז זה נמחק, ובפעם הבאה שוב הלשון תשתחרר...
משהו בסגנון- שלום רבקה. חשוב לי להתייחס למה שקרה לפני שבועיים. אמנם התנצלת מאז אבל זה עדיין כואב לי ואני מבקשת שלא להתייחס לתפקוד שלנו כהורים.
את האמת שזו הלבנת פנים, וטוב מאוד שלא הלבנת את פניה חזרה. אבל זה ממש ממש פוגע. חיבוק גדול
הערות על חינוך ילדים מכניסה מאוזן אחת, מוציאה מהשניה.
מה שאת חווית זה יותר חמור מהערות על חינוך ילדים.
אין לי הגדרה טובה לזה אבל וואלה לא סתם יש חיסיון רפואי ולא סתם רק אנשי מקצוע רשאים לתת אבחנות.
חיבוק גדול!!
לא יודעת מה הייתי עושה מולה, אבל קודם כל מולך להבין את עוצמת הפגיעה לא בגלל שהתערבו לך בחינוך שזה הרבה סבים וסבתות קצת נופלים בזה, אלא בגלל שהפרו ברגל גסה את הזכות שלך לפרטיות רפואית ואת הזכות שלך לא להיות מתוייגת. (לא שזה רע ללכת לטיפול, לא מצאתי הגדרה יותר טובה לעובדה שזכותו של כל אדם שלא כל מישהו ישלח אותו לטיפול..)
1.בזמן האחרון הוא אומר מילים ממש לא יפות,
הוא התעצבן על בעלי ואמר לו ת-ח-_ וח-ר-_
מקווה שהבנתם (מילים של שירותים)
וגם אמר לי אני אהרוג אותך.
ממש כעסתי עליו באותו זמן ואמרתי לו שאני לא מסכימה
שידבר כך. אבל אני מרגישה שצריך לעשות עוד משהו שהוא יבין שזה חמור.
יש לכן רעיון?
2. הוא כבר הרבה לילות קם בלילה בגלל שהוא מפחד,
כשהיו עכשיו אזעקות אז זה עוד יותר הגביר לו את הפחדים
וזה ממש מעייף כל לילה אני או בעלי קמים אליו,
הרבה פעמים בעלי ישן בחדר שלהם כי גם כשיושבים לידו הוא מתעורר. (אתמול ישבתי לידו שעה! ובסוף בעלי היה צריך לבוא לישון לידו כי התעייפתי כבר)
מה עושים?
כשהוא רואה שהמילים מפעילות אותך הוא ימשיך להשתמש בהם. גם אם תכעסי עליו או תענישי אותו..
אפשר להגיב במשפט קבוע בנחת, לדוגמה- בבית שלנו אנחנו שומרים על הפה נקי וממדברים במילים נעימות.
גם כשכועסים אנחנו שומרים על הפה..
אנחנו באדישות מוחלטת שולחים לשירותים
לא בכעס, בציון עובדה- זה מילים שאנחנו מרשים להגיד רק בשירותים. לך לשירותים תגיד את זה כמה שבא לך תחזור אלינו.
זה משהו שלמדתי מאמא שלי וזה עובד נהדר. לכל ילד יש את השלב שהוא הולך לשירותים וצורח משם פיפי-קקי-פיפי-קקי וכו וגם מילים מעבר לזה. נותנים לו לצעוק כמה שבא לו וזהו
מתייחסת לזה ממש בצורה זהה לזה שילד אומר לי "יש לי פיפי" אחלה אז תלך מהר לשירותים ותעשה שם, ככה גם אם הילד אומר את המילים האלה בתור קללה- אה אוקי אתה צריך להגיד מילים של שירותים- אין בעיה, לך לשירותים תגיד ותחזור אלינו אחרי.
יצא לי גם לקחת אקטיבית ילד לשירותים כשהוא אומר מילים כאלה.. קצת כמו שלוקחים אקטיבית ילד בגמילה שצועק "יש לי פיפי!!!" מהר מהר לשירותים- אותו דבר ומשתדלת לשדר שזו אותה התייחסות. זה מילים שצריכות לצאת כמו הפסולת של הגוף שצריך לצאת
זה שצריך אשכרה ללכת לשירותים כדי להגיד מוריד מזה את העוקץ מהר מאוד וזה פשוט מפסיק מתישהו..
כמו מנטרה.
ילד שלי בן 5 אמר עליי שאני מטומטמת ושהוא קורע אותי בשניות !
הייתי בהלם ממש. חוצפן.
למעשה עדיין לא הגבתי על זה כי הייתי גוססת במיטה.
היום אני מתכננת להגיב, ולא בא לי רק דיבורים כי כבר דיברנו איתו מלא פעמים, הוא ילד מותק ממש, אבל יש לו יציאות שממש חוצות את הקווים, אם יש לכן רעיון איך להגיב.
לגבי מילים לא יפות, אני מגיבה הכי מהר שאני יכולה
לא בכעס, אלא עוצרת הכל - מגיעה למקום, אומרת שאין מילים כאלה בבית שלנו ו"קונסת" את מי שברח לו, כדי שהפה שלו יזהר יותר.
כרגע זאת דקה שיורדת מהתור היומי במסך. זה יכול להיות - לשים 3 דברים במקום.
העניין הוא להיות עקביים ומהירים.
לי זה מאד מאד חשוב אז אני ממש על זה וזה עובד.
ואני בצד של הילד - עוזרת לו לשמור על הפה שלא יברחו מילים לא יפות
בשביל ילד בגיל הזה כבר עבר נצח מאז שאמר את המילים האלה, הוא כבר הלאה...
וזו לא חוצפה, המילים האלה. אלה דברים ששמע איפשהו והוא חוזר עליהם. הוא עדיין קטן מכדי לייחס לו כוונות של חוצפה...
(כמובן, קל מאוד לכתוב את זה והרבה יותר קשה להפנים את זה ללב... גם לי הבוקר בת הארבע, שקמה בעייפות גדולה מדי, אמרה לי שאני סתומה, ואף שידעתי היטב שזו פשוט מילה שהיא שמעה והבינה שהיא מעליבה ולכן חוזרת עליה בזמני עייפות כאלה - נעלבתי בכל זאת, ולקחו לי כמה רגעים לפני שיכולתי לחזור לארגן אותה...)
אפשר להגיד אפילו:
פעם קראו לי מטומטמת וזה היה לי לא נעים כפתיח לשיחה.
העניין הוא לא מתי זה נעשה, אלא עצם המעשה ואנו רוצים ללמוד לעתיד איך לנהוג בחברה.
לכן גם אפשר לספר סיפור על שני אחים או שני חתולים שרבו וקראו אחד לשני בשמות גנאי ואיך זה הרגיש ואיך היה אפשר לנהל את הסיטואציה אחרת.
מהבחינה הזו לזמן ולדמויות בסיפור פחות יש משמעות, אלא למעשה עצמו ולמסר שאנחנו רוצים ללמד ממנו.
הוא יודע שזה מילים אסורות ואפשר גם בזמן רוגע להתייחס למילים ולדבר על זה אבל בזמן אמת הייתי מנסה רק לתת מקום לרגש הכועס / נעלב / עצוב/ מתוסכל וכו.
לא להתרגש זה לא אומר שיגדל להיות איש שמדבר ככה
כשאומרים מילים לא יפות אנחנו מסתכלים עליהם בפנים רציניות אבל אדישות לחלוטין ואומרים להפ שבבית שלנו לא מדברים ככה. אם הם אומרים שיש ילדים בגן שכן אז אומרים להם שבכל בית יש כללים אחרים, אבל בבית שלנו זה הכלל כי אלה מילים לא יפות.
לגבי איומים, גם לי יש ילד שאומר אני יותר חזק ממך וכאלה. אמנם דברים פחות קיצוניים. אני אומרת לו זה בכלל לא משנה מי יותר חזק, אני אמא שלך ואתה גם צריך לדבר בצורה מכובדת וגם אנחנו במשפחה מתנהגים בצורה מכבדת אחד לשני. לא משנה מי יותר חזק. הקטע לדבר איתם באדישות על הדברים האלה, כשזה מפעיל אותנו אז קשה להם לקלוט את המסר כי הם עסוקים בדינמיקה ויחסי הכוחות ביננו ובפחד שלנו ממה שהם אמרו. כשמדברים איתם באדישות הם קולטים שזה בכלל לא אישיו התוכן וזה לא מפחיד אבל שהצורה צריכה להשתנות כי לא מדברים כך ולא מתנהגים כך.
לגבי הפחדים הגיוני לצערנו, אפשר לפנות לפסיכולוגית של הגן או לקבל עזרה ממרכז חוסן בשירות הפסיכולוגי של העיריה.
נשמע שבאופן כללי זה משהו שיושב עליו ואולי ההתנהגויות שתיארת לפני זה נובעות מרצון להרגיש חוזק ושליטה באיזשהו מקום בחיים שלו.
תעשה לכם פלאים.
במקום להקצין תגובה כדי לשדר לו כמה זה חמור
תשאלי את זה עצמך למה הוא עושה את זה?
כל ילד יודע שזה מילים של "שירותים" ושלא ראוי להשתמש בהם.
האם להגיד לו שזה אסור יקדם פתרון? פחות. וגם אם הוא יקבל מרות שזה אסור כי אמא אמרה, זה עדיין לא פותר את הבעיה מהשורש.
מה שהכי מדליק נורה אדומה, זה שהוא מהצד שלו גם מחריף צעדים.
את בעצמך בתת מודע מבינה שכשהוא אומר אני אהרוג אותך, זה נובע מאותו מקום שהוא אמר את המילים האחרות.
כשילד מחריף צעדים, זה אומר שמשהו בתגובה לא פתר לו את הבעיה שהוא מתמודד איתה.
במקרה כזה כשגם ההורה מחריף צעדים, נוצר ריחוק ופער בין ההורה לילד, הילד מתחיל להיות יותר מופנם, וההורה אמנם נתפס כסמכותי אבל לא כהורה נגיש. כשיגדל ויהיה במצוקה, ההורה זה לא בדיוק הדמות שהוא ירצה לפנות אליה.
במקום כל זה, כדאי לנסות להבין יותר לעומק מה מציק לו ולטפל בגורם ולא בסימפטום.
יכול להיות שילד בגן מדבר אליו ככה ואין לו כלים להתמודד
יכול להיות שהילדים בינם לבין עצמם מדברים ככה והוא לומד שכדי להיות בחברה צריך להשתמש במילים גסות.
יכול להיות שזו דרך שלו לבטא מצוקה
יכול להיות שהוא מנסה להתקרב אליכם וכדי להפעיל אתכם הוא משתמש באסטרטגיה שלא תוכלו להישאר אדישים כלפיה.
יכול להיות פה הרבה אולי, מה שבטוח שלתת לו עונש או לעשות משהו שירגיש שזה חמור בדרך מרחיקה, לא תפתור אף תרחיש שהעליתי פה כדוגמה. וגם לא תפתור תרחישים אחרים.
אפשר ורצוי להפריד בין חינוך ילדים, לבין תגובה ותקשורת בבית. במיוחד כשזה משהו שחוזר על עצמו.
כשילד עושה משהו שלא לרוחך, תצייני לך את זה בראש. לא צריך "לחנך" אותו לזה באופן מיידי.
למשל את רואה שהוא זרק עטיפה על הרצפה, והוא עייף ומוצף ועצבני, לא יקרה כלום אם את תרימי את העטיפה ותצייני לעצמך שזו נקודה לעבוד עליה בזמן שהוא קשוב.
בזמן שהוא אומר את המילים האלו, תנסי לקלוט רמזים מהסביבה מה יכול לגרום לו להגיד אותם.
האם הוא ביקש לפני כן משהו ולא הירשת לו? (שזה בסדר, רק שזה שופך אור שהוא כרגע מתמודד עם דחיית סיפוקים)
אולי חזרתם הביתה וחם לו?
האם הוא משועמם?
האם הוא מבטא מצוקות בעוד דרכים והמילים האלו זו עוד דרך?
איפה הוא ואיפה את עומדים/ יושבים כשזה קורה?
האם זה קורה גם בגן? גם ברחוב או רק בבית?
בנוסף לכל זה, אפשר להגיד:
אני מבינה שאתה נסער/ עייף/ עצבני/ שילדים הציקו לך
ועכשיו הלב שלך עמוס וקשה לך להירגע.
מה יעזור לך להירגע?
אתה רוצה שנעשה משהו ביחד?
אתה רוצה להתקלח אולי?
אם הוא ממשיך להגיד מילים כאלו, לומר בפשטות, זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלו. אם תרצה שאעזור לך להתמודד אני פה בשבילך. לא צריך להחריף כלום. ילד בבסיס שלו רוצה שיהיה נעים איתו.
רק שהוא לא יודע איך לעבור מהמצב שהוא נמצא בו למצב של רוגע ונעימות ושיתוף פעולה.
לגבי 2, פתרון טכני אפשרי הוא לסדר לו מזרון בחדר שלכם לידכם. יהיה לכם את תחילת הלילה בפרטיות, ובמהלך הלילה כשהוא מתעורר, במקום שאתם תקומו ותהרסו את רצף השינה שלכם, הוא יוכל להיכנס ולישון לידכם.
אם הוא בוכה, אפשר להניח עליו יד. או לתת לו חיבוק ארוך. שיצליח להרגיע את הפחד. ככל שתרחיקו אותו מכם הוא יצטרך יותר, ככל שתמלאו את הצורך בקרבה, הוא ירגיש חזרה מוגן ובטוח וישחרר מעצמו.
יש ילדים בני 10 שעדיין מתקשים להתמודד עם הפחד בלילות, המצב הביטחוני זה לא מפלצת בארון שאפשר לפתור עם לוכד חלומות או פנס.
הם באמת צריכים את החוסן שלנו קרוב קרוב.
ומספיק אזעקה אחת כדי לעורר את המצוקה שחוו בתקופות קודמות.
יכול להיות שלשבת לידו לא פותר לו את המצוקה, יכול להיות שהוא צריך יותר קרבה כמו מגע ולכן גם לשבת לידו שעה לא עוזר.
תנסי לחבק אותו ארוכות לפני השינה, לעשות מסאג והרפיה לפני השינה. אולי זה יקל עליו וההרדמה לא תהיה כ"כ ארוכה.
תשאלי אותו מה יכול להקל עליו. לפעמים בגיל 6 כבר מספיק מודעים למה מרגיע. לא תמיד, אבל שווה לנסות.
כנראה שעוברת עליו תקופה קשה, וזה מתבטא הן בפחדי הלילה והן בדיבורים הלא יפים.
הדרך הנכונה והקשה היא לשדר לו הכלה והבנה ואהבה, להראות לו שאתם דואגים לו ורוצים בטובתו, רוצים שהוא יהיה רגוע ושליו ושפשוט יהיה לו טוב... אבל כאמור, זו הדרך הקשה והארוכה.
אפשר בינתיים להיעזר בטיפים נקודתיים -
בשביל הלילה: לומר איתו קריאת שמע מלאה בטון איטי ורגוע, לשיר לו מספר שירים שאתם קובעים מראש, לקנות לו בובת חיבוק ש"תגן" עליו, להשאיר מנורת לילה אם אין...
בשביל המילים הלא יפות: לומר בטון תקיף אבל רגוע שאצלנו בבית לא מדברים ככה. אם הוא ממש מרגיש צורך לדבר ככה - אז שיצא החוצה (לא ממש לצאת החוצה, כמובן, אלא למרפסת אם יש לכם או להושיב על אדן החלון). ואפשר גם להגיב לו בצורה שתבטא את האהבה שלכם: "ואני דווקא אוהבת אותך ובכלל לא רוצה להרוג אותך" וכו'.
בהצלחה...
מילים גסות זה מאד לא נעים לשמוע, אבל אם תנקי מהן את ההדיסוננס החינוכי - תוכלי לראות שזו דרך לפרוק תסכול.
יש הרבה תסכול בחיים של הילד שלך בתקופה האחרונה. משהו לא עובד לו, משהו לא מסתדר לו. יש גם בהלה, ויש מרדף -נסיון לשמור על קרבה איתכם כדי לחזור ולהרגיש בטוח.
תסכול, בהלה ומרדף הם רגשות שהולכים יד ביחד.
אלה רגשות ראשוניים, אי אפשר לכבות אותם -הם צריכים להתבטא, ולקבל מענה.
אז קודם כל לפקוח את העיניים ולחפש - מה לא עובד לילד שלי?
אולי משהו בבית הספר?
אולי עם החברים?
אולי מול אחד ההורים קורה משהו?
לבהלה - לתת בטחון, לתת קרבה בשפע. לתת מגע מווסת, לשחק - משחקי דמיון, משחקי בהלה (מחבואים, תופסת וכו').
לייתר את המרדף. לרדוף בעצמכם אחרי הילד ולהציע לו קרבה. הציעו כאן מזרן בחדר שלכם. גם במהלך היום תציעי לו כמה שיותר להיות יחד.
לתסכול - אם את מבינה שהתסכול מתבטא באגרסיביות, את יכולה למשוך לתוך משחק אגרסיבי.
(מלחמת כריות, התגוששות וכד')
סקר-
1. איך אתן מרגישות מול העומס בחיים שמתגבר עם הילדים -העבודה-הבית וכו...?
2. מה עוזר לכן להצליח? יש שלב שהתרגלתן פשוט?ומצליחות להרגיש סבבה עם היום יום הדורש?
3. האם גדלתן בבית שנתן לכן כלים,או מפגש חיובי והכנה לחיים על שלל דרישותיהן?
מה צריך כהורה לדעתכן כדי לתת לילדים כלים והכנה לחיים?
4. האם אתן מגדירות את עצמכן עם אופי איטי-רגוע או מעשי-תקתקן-זריז?
5. מה אתן אוהבות בעצמכן דווקא בגלל מי שאתן?
2. אני חושבת שהאיזון זה הדבר העיקרי שעוזר. כל תקופה/שלב זה משתנה לפי הצרכים שלי ושל הבית. אבל להיות קשובה לעצמי לגבי הכוחות ולהשתדל לא להלקות את עצמי על מה שבכוחות שלי כרגע לעומת אחרות. ואני יודעת שאני מפצה בתקופות אחרות או כשאין ברירה.
3. לצערי לא, אצלי בבית תמיד הכול היה קשה ועמוס ובלתי אפשרי (כך ההורים הציגו את זה). אני יכולה להגיד מהבית של בעלי ששונה לגמרי משלי: סדר עדיפויות ברור, לקחת הכול בקלות ולא בהיסטריה, דוגמה אישית של ההורים, לעמוד במחויבויות ולא לעשות עניין ממה שהחיים שבחרנו (ילדים, זוגיות, עבודה) דורשים.
4. האמת שאצלי זה כל כך משתנה בהתאם להורמונים. אני גם וגם, תלוי בתקופה.
בול מה שבא לי
חלום שלי
להיות קלילה מול עומס וצריך ועוד צריך
ולהיות בחויה של חיות וקלילות
לא לעשות עניין בלב מכל ה3צב המהיר של החיים
פשוט מרגישה שזה ההפך מהאישיות שלי
אני מרגישה עומס גדול בחיים, שהולך ומתגבר כל הזמן. עומס נפשי לא פחות מעומס טכני... ובכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי - אני מגלה שלא...
בכל אופן, בעלי הוא העוגן שלי מהבחינה הזו. אנחנו נושאים את העומס ביחד, וזה מקל.
לא יודעת לומר על הבית שגדלתי בו... ההורים שלי טיפוסים הרבה פחות לחוצים ממני, הם פחות לוקחים את החיים קשה כמוני... אבל אמא שלי מודה שלנו יש יותר עומס ממה שהיה להם.
כשאני חושבת על זה - יש מצב בהחלט שאני משדרת לילדים את הלחץ שלי, ושזה ישפיע עליהם בעתיד... אבל לא יודעת מה לעשות עם זה🤷♀️ מתפללת ומקווה שאני מצליחה לשדר להם גם דברים חיוביים
ואולי באמת הבעיה העיקרית היא שאני טיפוס שאוהב נחת - שזה טוב במובן מסוים, אבל באמת מקשה להתנהל כשיש עומס.
לא הייתי רוצה להשתנות, כן הייתי רוצה יותר "להחזיק" את עצמי כדי שאוכל להחזיק את החיים...
בינתיים חולמת על היום שבו נשב בנחת על המרפסת, ולא נצטרך לדאוג לשום טיפול לילדים
1. הוא לא בהכרח מתגבר
יש תקופות יותר/ פחות עמוסות
אני לא זורמת עם החיים
אלא מתכננת אותם ככה שיתאימו לקצב שלי רוב הזמן
2. מודעות לרצונות/ כוחות שלי
תכנון יומיומי/ שבועי/ חודשי למה שמתאים לי
3. את רוב הכלים הנדרשים לא קבלתי
אפילו להיפך
אבל כן קבלתי סטנדרטים בסיסיים של תפעול בית מבחינה טכנית
זה גם משהו
מה שילדים צריכים זה בעיקר לתת להם להתנסות בחיים נטולי שיפוטיות ועם מרחב בחירה שלהם
שההורה נמצא ברקע להכווין ולתמוך במה שצריך/ תואם גיל
וגם סטנדרטים בסיסיים בחיים של סדר/ ניקיון/ התנהלות כלכלית/ התנהלות אישית
4. איטי רגוע
אם כי אני גם יודעת לתקתק דברים בעיקר בעבודה
לא מתוך לחץ ומהירות
אלא מתוך פוקוס ומקצועיות
וזה קורה לעיתים גם במלאכות בית
5. אוהבת את האני השלם
את המעלות והחסרונות ביחד
את ההצלחות והטעויות
וגם אוהבת להיות בתהליך תמידי של שיפור/ שינוי
כי לחיות בתנועה זה כל הכיף והמשמעות בחיים
2. לזכור שזה זמני ולרוב תוצאה של שפע (ילדים, פרנסה, התפתחות אישית..)
כן חושבת שהגוף והנפש מתרגלים לקצב בסוף, רק כדאי לעצור ולראות שזה עדיין משתלם.
3. גדלתי בבית שהיתה מחשבה על איך לעזור לאחר, לוקחים את הדברים בפרופורציות, רצו שנשקיע ונצליח באופן כללי אבל בלי להשתגע, המסר תמיד היה לי אנשים טובים. מרגישה שזה עוזר לי לפקס את עצמי על מה חשוב ומה פחות..
זוכרת שבתור ילדה אמא שלי היתה עובדת בימי שישי והיה המון לחץ סביב שבת, וראיתי את העבודה שהיא עשתה כדי להגיע למצב של כניסת שבת בנחת.
4. כשיש לי משימות מוגדרות ולחץ של זמן זה מאתגר אותי ואני מתקתקת. כשיש לי זמן פנוי והמשימות משמימות אני נכנסת למוד הרגוע שלי ומתעלמת מהן 😅
5. משמח אותי שבזמני לחץ אני מצליחה לשדר רוגע ונחת, וקשה מאוד להוציא אותי מהכלים.
עומס זה חיים, זה אומר שקורה משהו.
ב"ה זה אומר שיש עבודה, שיש ילדים ושיש בשביל מה לקום בבוקר.
גם מאוד עוזר שהעומס בא בשלבים ולא בבת אחת (אין לי תאומים חח)
עוזר להצליח- להרגיש שהחיים הולכים לקום חיובי ולהתפתחות. הילדים גדלים ומפתחים אישיות וההורות הופכת להיות משמעותית יותר.
בקריירה מתקדמת, יש עניין והמשכורת עולה.
מה שעוזר לווסת את העומס- שתמיד יש מה להוריד למיקור חוץ או להוריד סטנדרטים.
מרגישה סבבה כי הקטנים גדלו 😄
הקטן שלי בן 5 וזה חיים אחרים. ויש גם גדולים שאפשר להשאיר איתם את הקטנים אז הרבה יותר גמישה וחופשית. זה מגיע לא לדאוג.
לא חושבת שהבית נתן לי כלים, אבל כן מתנה גדולה יותר- את הדרייב להצליח. ידעתי שאם אין אני לי, מי לי.
בניגוד לחברותי, לא היו לי קשרים, ואף אחד לא פתח לי דלתות. זה רק תדלק אותי יותר, הכל השגתי בזכות עצמי ביזע ועמל. יש מורים שלא נתנו לי הרבה סיכוי סתם מטעמי גזענות, דווקא להם אהבתי להכניס מכה מתחת לחגורה ולהוכיח מה אני שווה. הרגשתי עונג צרוף לראות את המבט התמה שנמרח על הפנים שלהם כשהם היו עושים את הקשר בין השם עם הציון, לבין הפנים שלי. זה הסב לי אושר יותר מהציון עצמו.
(לא כל המורים היו כאלו, אבל בהחלט היו. מרגישים את הזלזול הזה בשיעורים עד המבחן הראשון)
לגבי רגוע- תקתקן, לא זה ולא זה.
אני עושה הרבה דברים ואוהבת את העשיה, אבל זה לא שזה "אופי" זה הרבה עבודה עצמית.
אני כן בן אדם שאוהב לאתגר את עצמו.
אני יומאת לריצה של 20 דקות, אני ארוץ 22 דקות.
אני מעריכה את עצמי 90 במבחן מבחינת יכולות, אני ברבאק ינסה להוציא את ה92.
המטרות שלי תמיד יהיו בגובה העיניים ועוד קצת. חייב את העוד קצת כדי לצאת מאזור הנוחות ולדחוף את עצמי קדימה.
אני אוהבת בעצמי שדווקא איפה שקשה לי, שם אני דורשת מעצמי ולא עושה לעצמי הנחות.
עוד משהו שאני אוהבת בעצמי, שאני קשובה לעצמי הרבה יותר מאשר שאני קשובה לסביבה מבחינת מה מקובל, ככה האנרגיות שלי מופנות למקומות שנכונים לי, ותורמים לי בחיים ולא על לקבל פידבק מהסביבה שיום אחד תשתנה ואז למי אכפת אם עמדתי בסטנדרטים של הסביבה או לא.
עוד משהו שאני אוהבת בעצמי (לפחות עם הזמן זה התפתח)
אני פחות שוקעת בגלל טעויות. כלומר עושה תחקור קטן עם עצמי מה מקור הטעות ואיך ניתן למנוע מקרים דומים להבא ומתקדמת הלאה.
להישאב לתוך אשמה והלקאה עצמית, גוזל המון אנרגיה מיותרת.
ומנגד לא ללמוד מטעויות גם גרוע.
לגבי השאלה מה כהורה צריך להעניק לילדים כהכנה לחיים זו שאלה ענקית והיא עומדת בפני עצמה.
1. בהחלט עמוס, עומס טוב ומשמח. דואגת לפסקי זמן ביום יום כדי לנשום. ומנמיכה ציפיות איפה שצריך כדי לאזן את החיים.
2. למדתי איך לווסת בין מטלות הבית, לצרכים של הילדים והעבודה, והצורך שלי לנוח. למדנו יחד כזוג מה החוזקות של כל אחד מאיתנו, מה אנחנו אוהבים יותר לעשות, ומקלים על עצמנו איפה שרק אפשר. אם היה לנו יותר זמן בחיים, הבית היה יותר מסודר ונקי, האוכל היה יותר מושקע, והדברים היו מתבצעים בתדירות גבוהה יותר. אבל יש דברים שחשובים לנו יותר כרגע.
3. כן. גדלתי בבית שבו שני ההורים לוקחים חלק מלא בתפקוד הבית ומגבים אחד השני, והילדים עוזרים ולוקחים חלק בלתי נפרד. וגם בבית שלי היחס לתפקוד הבית היה ברוגע. לא גדלנו בבית מרקחת. חונכתי עם דגש גדול מאוד בחשיבות התקשורת, וביטוי הרגשות. ובאמת הרבה מאוד מהדילמות נפתרות כשלומדים לתקשר.
4. אני חד משמעית איטית ועצלנית יותר. בעלי תקתקן וזריז יותר. לכן אנחנו בדכ מעדיפים שאני אהיה עם הילדים, והוא יקח את תפקוד הבית.
5. אני אוהבת את זה שאני ובעלי בחרנו במודע איך היום יום שלנו יראה. ואנחנו מתמודדים עם עומס לא קל, ומודים עליו. ויודעים לנווט את היום יום בצורה שנכונה לנו.
אני קוראת פעמיים כל תגובה
והז מרתק אותי איך אנחנו גדלים תוך כדי החיים וכמה אנחנו בתנועה ףנימית ולמידה..איך לדייק את החיים שלנו
בא לי לשמוע עוד🙏
זה מאוד מעניין אותי
כי זה מעסיק אותי המוןןן
רציתי בהתחלה רק לשתף ולהתיעץ איתכן
אבל כשמשתפים אז בדר''כ מגיבים נורא נקודתית ולא מודעים לכך התמונה..
או מציעים רק דברים מהעולם שלנו ולא הכל מדויק
לכולם
אז הרגשתי שכיף לי קודם פשוט להרחיב אופקים
לא תמיד יוצא לי לדבר על זה עם נישם אחרות ברובד העמוק
לא רק עצות לקיפולי כביסה יעילים
אלא על עצם החוויה מול החיים
אגב אני לא בתחילת הדרך.. יש לנו כבר ב''ה הרבה אוצרות ...והרבה פז''ם של נישואים
ועדיין
אני כל הזמן בשיח פנימי רצון להבין מה הז החיים האלה בכלל
ואיפה אני בתוכם
ואיך להצליח לחוות אותם כמו שאני חולמת
חמותי חולת הניקיון במוצש נכנסת אלינו לחדר שישנו בו, לוקחת מהמיטה את המגבת של המקלחת של בעלי (חשבה ששלי) כדי לכבס . מעל המגבת היה מגולגל תחתונים משומשות, טייץ קצר וסוגר מחשוף. משום מה היא לא ראתה . יוצאת מהחדר והתחתונים פיזית נופלים על הרצפה ומסתבכים לה בנעל בית. היא מרימה את שלושת הבדים לשים במכונה ואני לוקחת לה בזריזות מהיד.
היא לוקחת את השואב ושוטפת את הרצפה באיזור שזה נפל בו.
לא מצליחה להתאושש מהפדיחה. גם ככה אני מרגישה שהיא חושבת שאני הבן אדם המבולגן בעולם!!!!
מרגישה מוטרדת. זה התחתונים שלי!! המשומשים!!
גם ככה אני עם דימוי גוף מזעזע עכשיו
והיה לי יום קשה שם במקרה
אוף!!!!!!
לה לאסוף אחרי שאתם הולכים
אופציה אחרת - תביאי איתך שקית לבגדים משומשים ותכניסי מיד. אני תמיד כשהתארחתי או ישנתי מחוץ לבית - אף פעם לא השארתי תחתונים זרוקים בחדר. ואני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שבלי קשר יכולים להיכנסאנשים לחדר באמצע האירוח אז כדאי להימנע מלהשאיר בגדים אינטימיים (גם לא משומשים) בחוץ
סיטואציה מאוד לא נעימה. ממשש
חיבוק♥️
ועל המיטה שלי
כשהיא לקחה את המגבת זה נפל ונפתח
וחוצמזה שהייתי באמצע להתארגן מהמקלחת, כמובן לקחתי איתי הכל הכל
היא לחוצת כביסה. הייתה חייבת לקחת כל מה שאפשר. אוף בא לי למןת
והאמת? תני לזה רבע להירגע. אולי גם היא הייתה מובכת ותחשוב פעמיים לפני שהיא נכנסת. וכן הייתי מבקשת מבעלי שידבר איתה ולא תכנס עד שאתם יוצאים
קודם כל בשבילי זה ממש חדירה לפרטיות להכנס כשאת עוד בשלבי התארגנות... זה כבר לא נעים.
בעסה ממש על הפדיחה והאי נעימות שלך!
אני רק ינחם אותך שכנראה הייתה כ"כ חדורת מטרה על הכביסה שלא עניין אותה בטח כל המתרחש מסביב, העיקר שהגיעה לכביסה...
זאת אומרת לא היית לבושה לגמרי? נכנסה בלי לדפוק?
מנסה להבין את הסיטואציה
זה באמת נשמע חולי.
מבינה את הפדיחה שלך, רק שיהיה ברור לך שההתנהלות שלה לא תקינה. שבעל יבהיר לה שהיא נכנסה לרשות הפרט..
לא הבנתי מה הלחץ לכבס כשאת עוד מתארגנת ...
אבל נראה לי שבסוף כדאי לך לנסות לשכוח מהמקרה... אל תעמיסי על זה דימוי גוף וכו'.
ואם מותר לי- סליחה אבל הצחיק אותי הצורך לשאוב את הריצפה בגלל תחתונים שנפלו 🙈 נשמע קצת הזוי...
הבעיה האמיתית היא שזה פגע לך בביטחון העצמי
כמה אפשרויות. את יודעת מה הכי יעבוד.
או שבעלך ידבר עם חמותך כמו שכתבו פה
או שתנסי להיות מסודרת יותר שם (במסגרת האפשרי. אפשרי?)
או שתנסי לעשות עבודה בעצמך שההערות/מעשים כאלו לא יפגעו בך.
השלישי הכי חשוב. בסוף היא עושה את זה מכוונה טובה, ואתן פשוט מאוד שונות.
פשוט לא לעניין להיכנס לחדר שמתארחים בו.
בעיני ממש חשוב להגדיר עכשיו גבולות כאלה
ואולי אפילו להגיד לה שאתם תדאגו לשים הכל מסודר במכונה כשאתם יוצאים..
סתם חושבת בקול, תראי אם מתאים לך.
את מתארת שחמותך חולת ניקיון.
שבת יוצאת אחרי שלכולם יוצאת הנשמה.
האם מתאים להתקלח בבית החמות בסיטואציה הזו?
מתי תכננתם לצאת?
אני הכי יכולה להבין אותך, שאת רוצה המשך של הפרטיות עד שאתם עוזבים,
אבל גם יכולה להבין אותה שהיא רוצה כבר להפעיל מכונה מיד במוצ"ש.
גם אותי משגע שכל הבגדים והמגבות הכל מפוזר בבית במוצש, ואני ממש ממש לא חולת ניקיון. אז מה היא..
אני חושבת שהתיאום ציפיות פה צריך להיות לגבי העזיבה.
מתי נכון שתעזבו כדי שהיא תוכל לנקות ולארגן את החדר אחריכם (ופחות יש סיכוי שהיא תסתפק בניקיון שלכם אחריכם אם היא חולת ניקיון. היא תרצה לנקות בעצמה)
ומצד שני לא נכנסים לחדר עד שאתם מוציאים את כל הדברים שלכם מהחדר. בסיסי.
(זה יכול להיות בגלל בגדים פרטיים וזה יכול להיות בגלל תכשיט יקר ששמת במקום מאוד ספיציפי וזה יכול להיות בגלל ציוד מסוכן שיש לכם בחדר (נשק למשל).
שטיפה של החדר נניח אפשר לחכות עם זה חצי שעה, להפעיל מכונה חצי שעה באיחור, או לגלות שאחרי שהפעלת מכונה יש עוד מגבת גוף מסתובבת זה ממש מעצבן.
פה אני חושבת שהיא צודקת וספציפית לגבי הכביסה כדאי לעשות מאמץ עילאי לוודא שאין טקסטיל שלה בחדר השינה שלכם במוצש כשהיא רוצה להפעיל מכונה. אולי תביאו איתכם מצעים ומגבות.
אולי כדאי שתארגני את החדר מיד כשהגברים יוצאים לערבית, כשבעלך חוזר הוא יעזור לך לארגן ורק אח"כ תעשו הבדלה.
בזמן הזה שחמותך תתעסק עם המטבח או משהו.
זה יכול לענות בדיוק על הרבע שעה החסרה שתסדר לכולם את הלו"ז ותאפשר לכם לצאת מהחדר עם מזוודות סגורות לפני שהיא נכנסת אליו.
לגבי בגדים אישיים, באמת כדאי לקנות שק ייעודי ומסומן לבגדים משומשים. ובגדים נקיים לאחסן בתא ייעודי בתוך המזוודה.
מותר לך להיות מבולגנת, זה לא חטא. הדבר היחיד שצריך לפתור פה, זה את הפער בינך לבין חמותך בנקודות חיכוך האלו. תסתכלי על זה ככה ולא כשאשמה/ בושה על מה שאת.
במהלך השבת היא מכבדת את הפרטיות שלכם שם? יש מפתח לחדר?
בגלל הרגישות הגבוהה שלה לניקיון, כדאי לוודא שהיא לא מפרה צרכים שלכם. לפעמים מפתח עושה את העבודה מצויין. היא לא רוצה לפגוע לכם בפרטיות,
היא רוצה שהבית שלה יהיה נקי.
כשמגדירים את זה ככה יותר קל למצוא פתרונות שמכבדים את כולם.
לגבי הדימוי גוף אין לי מה להגיד אבל לא בא לי להשאיר בלי התייחסות, אז חיבוק גדול!
את טובה וראויה! 💚
אצלנו ההורים שלי כאלו !!
וואי על כמות הפדיחות !!! מאז שהיינו ילדים, למשל היו מסדרים לנו את השולחן וזורקים לנו בטעות ציוד...הכל מהר בלי מחשבה. וזאת הנקודה.
פשוט ממש ממש מנסה להיות מסודרת שאני אצלם, לא משאירה כלום בשום מקום, אפילו לא לדקה ומחשבת כל דבר שאני עושה. נגיד נכנסתי להתקלח ואני יוצאת להתארגן, אני מודיעה שלא סיימתי ולא להיכנס עד שלא ניקיתי.
להגיד לך שזה נעים? לא.
אבל אני לא מתעסקת עם חולי סדר וניקיון, לא יעזור כלום.
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות
לא יפה לצחוק, אבל כתבת את זה כל כך חי שהרגשתי את הפדיחה בכל הגוף שלי
ואני מכירה ומלמדת שלא נכנסים לחדר בלי רשות! מכבדים את הפרטיות, כן, גם הילד שויתר על החדר שלו לא נכנס עד כל האורחים עושים צ'ק אאוט, או שמוודאים שסיימו.
ואם צריך משהו - מבקשים רשות!
והאמת נראה לי שהפריחה היא שלה, כי היא זאת שהפילה ולקחה, ולא שמה לב
אוף
לפחות תנצחי בתחרות פדיחות
לנעול את הדלת כל פעם כשאתם בפנים שאף אחד לא ייכנס ויפתיע אותך.
את אנושית!!
זה בהחלט היה יכול לקרות גם לי...
חיבוק גדול. איזו סיטואציה קשה וכואבת.
האמת היא שהיא קצת הביאה את זה על עצמה. לו אני חמות שנכנסת עכשיו לחדר של כלתי עוד לפני שהם יצאו מהבית (מה שלא יקרה!! בע"ה), ברור לי שאני יכולה ליצור פאדיחות.
היא יצרה את הפאדיחה, לא את.
את לא רובוט, ולא צריכה להיות רובוט.
כשהבן של בעלי ישן אצלנו בחדר שבו יש עוד ילדים, אני לא נכנסת. אם אני צריכה פתאום טיטולים, אני דופקת בשקט, כדי שאם הוא יבין את הרמז, הוא יוכל להתארגן ולפתוח.
אם לא פתח- בעיה שלי! לא שלו.
אין מצב להפתיע אנשים מבוגרים ולהתעסק בכלי המיטה שלהם. זה מזמין בושה לשני הצדדים!
תודה לכל אחת ואחת, כל כך הייתי זקוקה לאמפתיה הזאת ולפריקה. מי ששאלה על מפתח, זה הממד
משום מה היא מרגישה איתי יותר בנוח מכלות אחרות ואני לא מדמיינת אותה מעיזה להיכנס כשחלקן שם בלי רשות
אני מנסה להרגיע את עצמי שזה יותר פדיחה שלה משלי ושגם אני נתקלתי בחזיות שלה אבל עדיין מתקשה לעכל את האירוע. ולא נראה לי רלוונטי שבעלי ידבר איתה כי זה אולי יעכיר קצת את הקשר וגם כי הוא לא ממש מבין את הבושה שלי אבל גם די התעלם כשסיפרתי לו כי אין לו מה להגיד על זה
עדיין לא מאמינה שזה המקרה שלי
@שוקולד פרה. איזה כיף לו שאת ככה ואיזה כיף לכלות העתידיות שלך בע"ה!
@אמאשוני זה קצת שונה, ספיציפית במקרה הזה זהלא היה העניין וגם היא הציעה שנישאר (אחרי לידה ועוד) אם אפרט עוד כבר יהיה לי אאוטינג אבל מבינה מזה שכתבת שוט הפעם זה לא היה העניין בכלל.
סתם אובסססיה להפעיל ברגע זה את המכונה ולא עוד כמה דקות כמו שבעלי הציע לה שיעשה בעצמו
עם הארוחת ערב כי לא נורא לא צריך לקום מוקדם...
אין אי אפשר לתכנן כלום פה.
מסחרר ומבלבל
כאילו מישהו משחק בנו
הוא בנה על חופש יותר ארוך
אני בקושי שמתי לב למלחמה הזו
בלי חדשות
אזעקה אחת בבוקר
כשחזרתי מהעבודה לרגע שמתי וויז והדרך היתה פנויה לגמרי
ואז נזכרתי
כן יש מלחמה
הכבישים פנויים
טוב שזה נגמר
כבר ברור שזה לא מועיל לכלום
זה מטריף אותי
אתמול בלילה
אין לימודים
היום בערב
מחר סבבי כרגיל מה סבבה ומה כרגיל.
יום ככה יום ככה
התנודות החדות האלה
הזיה
אז עכשיו כבר כולם אוהים אותנו ונוסעים לטייל בטהרן?
איף
כבר קרה שבבוקר החזירו פתאום ללימודים.
את כנראה לא היחידה שזה הטריד אותה😉
אבל בסוף אני כן שמחה שחוזרים
עם כמה שזה מבלבל
לא מתאים לי עכשיו מלחמה🙈
סוף סוף משהו חיובי יוצא מזה שלא חזרנו לשגרה משאגת הארי. רצף מילואים מקצת אחרי פורים.
אנחנו ממילא הפוכים, קצת ימינה קצת שמאלה לא משנה הרבה.
לא הרגשתי שום אפס, שום מאה, לא מבינה על מה אתן מדברות חח אנחנו בעננה מתמשכת של בלאגן.
כבר לא מתרגשים מכלום 😄
גם לא הייתי מתרגשת אם היו מקפיצים עכשיו לסבב נוסף.
מעניין מה יכול לקרות שכן יפתיע אותי.
וקצת שמחה שהירי היה גם עלינו ולא רק על הצפון, אולי זה הכי מפחיד אותי שנקבל בשלווה וכמובן מאליו ירי על הצפון.
במובן מסויים היום הזה בבית עם כולם עזר לי להתאפס דווקא.
מתואמתגם כשהן חיוביות... (אם כי ברור שאני מעדיפה את הצד החיובי)
אבל בעיקר לא ברור לי - חזרו לשגרה כי נגמרה המלחמה או רק כדי לא "להשבית את המשק" וכו'?
כלומר - אפשר לגמרי להסתובב חופשי בלי חשש או שלא?
ככה מובן מהחדשות.
ביבי העדיף להקשיב לטראמפ...כדי לא להלחם בלי תמיכה של ארהב.
אני דווקא שמחה לחזור. היו לי הרבה תכניות לימים האחרונים האלו שנשארו לי לעבוד, וחבל לי להפסיד.
אבל לילדים שלי היה ממש קשה ההודעה שפתאום כבר חוזרים (למרות שבבוקר נתתי לכל אחד מהילדים לנחש כמה זמן תהיה המלחמה הזאת, ואחד מהם אכן ניחש שזה יהיה רק יום אחד... הוא באמת קיבל את זה יפה כשהודיעו שחוזרים. אבל האחרים ציפו למשהו ארוך יותר...)
מחר ב6 בבוקר 😶
אז אל תהיו מידי שאננות 😆
אי אפשר לדעת מה יהיה אחכ..
אומר שהמצב פה ממש ממש עדין ( לא שצריך את פיקוד העורף כדי להבין אבל זה ממחיש)
