אז הנה. אתה עומד לך שם אל מול מדבר רחב ידים וצהוב, צהוב לבן של חול נעים מתפורר תחת כפות הרגלים החשופות דורכות על הגרגירים האגודים. באופק ישנם צוקים נישאים, בורות עמוקים עם תחתיות שחורות וקודרות והרים לוטים בערפל של דממה.
והכל מתרחש בפנים.
פה, בתוך החדר. בשעה רנדומלית בלילה קריר
אתה אוסף אל עצמך כמות נכבדה של תחושות ומצבים נידחים בדמיון. או סתם מחבר כמה אותיות ביחד, בסדר מוכר מידי, למילים, עומדות להם על פי סדר שהוחלט ברגע זעיר. אותיות ורווחים. שיוצרים איזשהו משהו שאתה גם אח"כ מסתכל בו. ולא מבין איך אחרי יום כזה אתה עוד מצפה שיצא משהו מרצון לכתיבה מסויימת שמחקה כבר זמן ומצפה לצאת לנשום את פיסות הדף הלבנות שמחכות על השולחן, כמו הרבה דברים שמחכים שם. והיום היה נזיל כל כך. וכולם אומרים שיש ימים כאלה, נזילים. אולי הם אינדיקציה מסויימת לתמיד. התמיד הוא נזיל, הוא שביר, קודר. המערכת לא מספקת, היא מזלזלת בפרט על אף הרצון שלה להעניק היא רומסת. השאיבה של האני פה מתבקשת מידי. המודל האולטימטיבי הוא זה התואם לה, מקבל את ההיררכיה שלה אל תוכו. גם, התוכו הזה זועק משהו אחר. צליל שונה. וזה רק מחשבה. והיום גם הייתה סוג של רשימה. שמעולם לא קרתה. של רצונות. מעניין ירי הכל לשחק עם העיפרון ולכתוב כמה כאלה, כאילו קטגוריות. וזה אפילו נעשה בצורה לא משעממת ולא פרטי פרטים נוקשים. צריך לפעול גם בין היתר. זה הפאנץ׳ בדבר.
והכל כל כך מרגיש ריצה סביב של כלום. להסתובב במגרש לבד. ולחכות שמישהו יכנס.
ולכתוב כרגע כל כך לא הולך ולגמרי אפשר להשליך לפח הקרוב אלייך. כי גם אם יש על מי לעבוד. מזה באמת משנה. בשבילך היא התפוררה כרגע. מחכה לה להחיאה מחדש. ומעניין איך עושים החיאה פה אל פה אל מילים.
אולי פה ל פה אדבר בו.
ועכשיו דממה של מכוניות
אולי היא תחדור גם אלי. מתישהוק

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם