אתה שואל את עצמך ברגע כזה שחנוק בלב. ונמאס מהכל. הכל הזה איבד כל משמעות, פרחה לה מזמן.
שום הנעה מסויימת, אפילו לא קטנה, הבזק של ניצוץ שעף בטעות.
אז אתה מדבר, תתאר לי, איך אתה מרגיש.
הזרמים לא פועלים כמו שצריך. הכל במין חולשה כזאת בגוף והראש כואב נורא. ותחושה של מחנק ריק סובב סביב. עטוף בשמיכות עבות וקר.
משמע, משמעות, משמעת, מול מי ולמה.
והאפסיות מטביעה אותך בין גליה האינסופיים, לא נותנת לנשום, ומים נכנסים שם. מפתח של מערה שחורה ואפילה.
אפסיו·ת ומיותרו·ת כמעט כמו רוח, תקועה בעצמה, במצב מתמיד של כלום.
רצונות וחלומות. אבל קשה. קשה להניע משהו בכלל. כל כל קשה שכולם גם חושבים שמה שלרגע הם אומרים בהסתכלות הרחבה שלהם הוא תמיד יהיה מותאם לך. אפילו שהם מעולם לא הכירו. לא באמת. לא שמעו את הצליל. וזה מתסכל כלכך. ובאיזו מערכת תתקדם. קשה לי עם מערכות בכללי.
זה נורא לרצות פשוט משהו אחר ולא מבינים. תמיד להגיע למקום שאתה מרגיש ש..לא. לא באמת הוא מבין. ואז שוב לעטות עלייך את הברדס העמום של הכלום. קליפהשל הנהונים. ברור, הכל טוב, מעולה ואחלה. והדיבור נסוג כל כך הצידה אל השאול. מחכה לגאולתו, לשערים שיפתחו בראש. שיעלו גם הם הלאה מתוך אופל. שיאפשרו משהו בכלל. שיציתו רק ניצוץ אחד. מספיק אפילו ניצוץ של אולי. כי האולי טומן בחובו את כל האופציות, משאיר אותן פה. הצפיה אליהן יכולה להתממש לפחות, לעטוף את הברזל הקר במעטה לוהט של חום, להעיר אותו קצת עם פולסים של אש.
בסוף, אנחנו לבד.
אבל אי אפשר באמת לצעוד לבד בזה העולם
חייבים זיק של ביחד. של ללכת בהבנה בעיניים.
למקום של גן עם פרחים, מוצל קצת בעת דימדומים, להביא את הדיבור למקום שלם, אמיתי. פשוט לחוות את הנוכחות של זה שאיתך.
לנשום ביחד.
לדבר מילים, שפת סמלים רצופה בחוסר והאותיות פורחות באוויר.
ונשארת המנגינה ביד, מנגינה מיוחדת, הכוונה של רגעים בניגון ששמור לך.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם