בעמידה של הזמן.
השקט הזה פועם, לא מרפה את היד מאחיזת הברזל
הוא סוגר עלייך בצורה של חדר חשוך כולא אותך בו
והתריסים מוגפים בחושך.
צועק בלי טיפה של צליל לתוך חלל ריק מנקודות וכל כך מלא בזרים
הזרות הזאת קרובה כל כך, היא אולי נידונה לכישלון מעצם הקירבה הזאת שלא מחזיקה את המים הגועשים מידי, הצבעוניים שמסתחררים בקערה. נוטים להתפרץ בשיגעון בזמן לא ידוע כי כמה אפשר לייצב אותה בלי זליגות, הטבע השורשי מעיף קלחים של מים מידי פעם בפעם, בפעמים בודדות. אולי פעם הוא יסדוק את הקערה וכל המים יתפזרו, או ירחפו, זאת שאלה שהתשובה עוד לא קרתה.
ואני בקערה.
על בול עץ רטוב, עטוף ירוקת מבריאה זולג לי בתוך גליה הגבוהים שבקערת החרס, שדינה, להישבר
ומתי
כי השמים מעוננים מידי ואפורים
והאופוריה,
היא צנחה כבר.
ומשתרבב לו מנים דק בלב שנושא עליו המון
עוד טיפה של נוזל מתוק דומע
געגוע לזמן נכסף.
שהיה בראשית.
שהיה,
שיתרגם
ויהיה.
- לקראת נישואין וזוגיות