עלמה יושבת בתחנת הרכבת הקלה, פלא שמצאה מקום. רחוב יפו המתמשך זוהר עליה, נוצץ עליה, והשוק, השוק ההו-כה-רומנטי עבורה, מעלה באפה ריחות דגים וירקות, פיצוחים ומתוקים. ירושלים.
"יש לך משהו לעשן?" שואלת אותה זקנה כהה אחת.
היא מנידה בראשה לשלילה. היא לא מעשנת.
"חבל." אומרת הזקנה, שהחית והעין שלה מעידות על היותה תימנית. "חבל."
"הנה, לי יש." אומר בחור צעיר, שעלמה מייד מזהה. כלומר, לא אותו. אבל את אחיה בו. מעשן בשרשרת, יורק מילות רחוב, מפזר כסף על בגדים ושעונים ומכוניות יוקרה.
הזקנה מהנהנת לאות תודה. "חם היום." היא פולטת.
עלמה מחייכת אליה, לשם הנימוס והכבוד. לא שיש לה משהו נגד זקנות תימניות, היא פשוט לא חובבת גדולה של בני אדם. ביישנית, אפשר לומר.
והזקנה ממשיכה. "את יודעת למה הרכבת לא מגיעה?"
"לא. היא כבר הייתה אמורה להגיע לפני שתי דקות." אומרת עלמה, וקולה משוחרר יותר מנפשה המתוחה.
"חוצפה." ממלמלת הזקנה. "אנשים יושבים פה בחום, והם מעיזים לאחר."
עלמה מתרוממת ממקומה, העשן חונק אותה. עוד רבע שעה עשר, והיא רוצה להיות בתחנה המרכזית בשעה הזו. לעמוד בפינה כשיישמע הרעש נורא ההוא.
"לאן את הולכת?" צועקת אחריה הזקנה. "הנה הרכבת מגיעה."
אבל עלמה בורחת. לרוץ, לרוץ מהר. כמה זמן כבר ייקח לה לעלות את הרחוב? לא יותר מרבע שעה בחום הזה. ויש לה מים. יש לה מים? לא, הם נגמרו מזמן.
אבל היא ממשיכה ללכת. רוח חמה מבדרת שיערה הגזור בקו ישר עד לכתפיים. היא לופתת את תיקה הקטן, ומגבירה את הקצב.
היא מגיעה לשפת התחנה המרכזית בדיוק בשעה עשר, כשנשמעת הצפירה. היא נעצרת, מנסה לחשוב על סבא שלה. אבל במקום זה עולים בה החלומות מהילדות. סבא היה מספר סיפורים קטנים, עדינים ביחס למה שהיה באמת, אבל הדמיון שלה היה מפתח את הכול לכדי זוועות.
היא מנסה להתנער מהם, מהחלומות. אבל נדמה שאי אפשר. הם תוקפים את המוח שלה, את הלב, את הגוף כולו.
אבל כעבור שתי דקות הצפירה נגמרת, ועלמה ממהרת לעלות במדרגות אל הקומה העליונה. היא מתיישבת על ספסל המתכת הקר ומחכה.
בינתיים מתיישבת לידה משפחה חרדית. עלמה מצטמצמת אל עצמה, שלא להפריע. ולמה שייסעו לתל אביב? די עם הסטיגמות. היא פוקדת על עצמה. את נאורה יותר מזה.
האוטובוס מגיע. עלמה עולה ראשונה, משלמת, ומתיישבת. כעבור עשר דקות האוטובוס נוסע, ועלמה מביטה בחיילת שלצידה. היא כבר ישנה, תיקה מונח על ברכיה.
וסוף סוף אור, כשהאוטובוס גולש אל הרחוב. ונסיעה ארוכה. ומזגן. הגרון יבש, אבל נעים לה, והיא לא יכולה להפסיק לחשוב על הבית. היא נושמת עמוק, ועוצמת עיניה. מתמכרת לתחושה הנעימה של הרוח על פניה, ונרדמת.
- לקראת נישואין וזוגיות