אתה יודע,
ישנם כמה סוגים של הבנות.
יש הבנה של ידע אינטלקטואלי שכזה. שככל שאתה מקבל יותר אתה גם יכול לחבר לעצמך כמה קצוות אחת לשנייה. לתפור מארג מסוים של ידע, לדעת ככה לשלוף איזו פיסת היסטוריה בשיעור או לעשות מחקר מעמיק ורציני לגבי אסכולה פילוסופית כזאת או אחרת שקיימת בתוך העולם הזה של האסכולות הפילוסופיות, ללמוד משהו בתנ"ך או גמרא ולהשוות אותו לעוד מיני מקורות ולכתוב אותם בסדר כלשהו
ואפילו להוציא מהם רעיוניות וחיבורים.
ויש עוד סוג של הבנה.
קצת יותר קשה להסביר אותה,
היא לא ממש טובה בלהתנסח במילים ואולי עצם ההתנסחות פוגם את הטעם המתקתק שהיא מעבירה לך במין צמרמורת עדינה במורדות גופך, בוקעת מתוך משהו אחר, שונה.
זה יכול להיות נניח גם כן, קטע היסטורי, אסכולה פילוסופית, שיר של נתן אלתרמן או סרט חדש שצפית בשעה מאוחרת בלילה והסוף שלו היה מותח והמסר העביר אותך חוויה שכזאת ואפילו גם הסכמת להוריד כמה דמעות בסוף ואולי הגוף זלג לו לבד. ואז עובר לו זמן מהסרט, ספר נוגע או שיחה של שתיים בלילה, שבועות וגם חודשים אולי, ופתאום מתפוצץ בך איזה זיק מסוים, שמשהו הובן, אחרי שהוא שקע בך עמוק כבר אולי למחוזות חסרי העלאה או זכירה מודעת, פתאום זה קרה,
כדור ניתז החוצה מהקנה ואתה חווה חלום. שכבר אתה מתחיל לנהל דיאלוג עם הדבר, שיח פתוח, יושב איתו על בר, אתם כבר חברים בשעה מאוחרת אי שם בחמישי בלילה ואתם מדברים, עליו, עלייך, ועליכם. תנועות של פיתוח מתחילות לזרום, אתה כבר מפתח קצת אותו, הוא מפתח אותך וסתם דיבור לשם דיבור, כי מה יותר מקסים מזה. אתה כותב אותו גם על דף והוא כותב אותך, מתחברים לך קצוות אחרים ודומים בתוכך, אולי אינטלקט ריגשי נקרא לזה, או פשוט פגישה.
והרצון גובר ויש לך תשוקה אליו ולקרוא את השיר שוב ולראות נקודות, כמו זוג, דניאל וחנה פרישמן שיושבים ביחד על הספה בחדר מרוהט ברהיטי מעץ מהגוני מול התריסים הגדולים של המרפסת וגשם נוקש על החלון הגדול ביום חורפי אחד בימין משה בירושלים מסתכלים על התמונות של חתונה ועל הילדים המתוקים שנולדו ליערה ושמשון ושם איך הם עמדו על הצוק ההוא בצרפת מול נוף פסטורלי-רומנטי עוצר נשימה של שקיעה אדומה, אל מול שדות ירוקים בריח של ורדים ופנסי רחוב צהובים שנפרסו לאורך השביל שמתחתם.
אתה קורא את אותו שיר של אלתרמן, קורא את הפסקה השלישית בספר וחווה את אותה החוויה שאתם שניים שנפגשו והם כבר חברי נפש ואפילו הגבול שלכם כבר מיטשטש ואתם לא יודעים מי הוא מי ומרצדים בין שניים לאחד. אולי כזאת הבנה.
(היא גם יכולה לקרות אולי מתי שאתה מסכים להיות אתה, מסכים אבל כזה, של אותה ההבנה)
ישנם כמה סוגים של הבנות.
יש הבנה של ידע אינטלקטואלי שכזה. שככל שאתה מקבל יותר אתה גם יכול לחבר לעצמך כמה קצוות אחת לשנייה. לתפור מארג מסוים של ידע, לדעת ככה לשלוף איזו פיסת היסטוריה בשיעור או לעשות מחקר מעמיק ורציני לגבי אסכולה פילוסופית כזאת או אחרת שקיימת בתוך העולם הזה של האסכולות הפילוסופיות, ללמוד משהו בתנ"ך או גמרא ולהשוות אותו לעוד מיני מקורות ולכתוב אותם בסדר כלשהו
ואפילו להוציא מהם רעיוניות וחיבורים.
ויש עוד סוג של הבנה.
קצת יותר קשה להסביר אותה,
היא לא ממש טובה בלהתנסח במילים ואולי עצם ההתנסחות פוגם את הטעם המתקתק שהיא מעבירה לך במין צמרמורת עדינה במורדות גופך, בוקעת מתוך משהו אחר, שונה.
זה יכול להיות נניח גם כן, קטע היסטורי, אסכולה פילוסופית, שיר של נתן אלתרמן או סרט חדש שצפית בשעה מאוחרת בלילה והסוף שלו היה מותח והמסר העביר אותך חוויה שכזאת ואפילו גם הסכמת להוריד כמה דמעות בסוף ואולי הגוף זלג לו לבד. ואז עובר לו זמן מהסרט, ספר נוגע או שיחה של שתיים בלילה, שבועות וגם חודשים אולי, ופתאום מתפוצץ בך איזה זיק מסוים, שמשהו הובן, אחרי שהוא שקע בך עמוק כבר אולי למחוזות חסרי העלאה או זכירה מודעת, פתאום זה קרה,
כדור ניתז החוצה מהקנה ואתה חווה חלום. שכבר אתה מתחיל לנהל דיאלוג עם הדבר, שיח פתוח, יושב איתו על בר, אתם כבר חברים בשעה מאוחרת אי שם בחמישי בלילה ואתם מדברים, עליו, עלייך, ועליכם. תנועות של פיתוח מתחילות לזרום, אתה כבר מפתח קצת אותו, הוא מפתח אותך וסתם דיבור לשם דיבור, כי מה יותר מקסים מזה. אתה כותב אותו גם על דף והוא כותב אותך, מתחברים לך קצוות אחרים ודומים בתוכך, אולי אינטלקט ריגשי נקרא לזה, או פשוט פגישה.
והרצון גובר ויש לך תשוקה אליו ולקרוא את השיר שוב ולראות נקודות, כמו זוג, דניאל וחנה פרישמן שיושבים ביחד על הספה בחדר מרוהט ברהיטי מעץ מהגוני מול התריסים הגדולים של המרפסת וגשם נוקש על החלון הגדול ביום חורפי אחד בימין משה בירושלים מסתכלים על התמונות של חתונה ועל הילדים המתוקים שנולדו ליערה ושמשון ושם איך הם עמדו על הצוק ההוא בצרפת מול נוף פסטורלי-רומנטי עוצר נשימה של שקיעה אדומה, אל מול שדות ירוקים בריח של ורדים ופנסי רחוב צהובים שנפרסו לאורך השביל שמתחתם.
אתה קורא את אותו שיר של אלתרמן, קורא את הפסקה השלישית בספר וחווה את אותה החוויה שאתם שניים שנפגשו והם כבר חברי נפש ואפילו הגבול שלכם כבר מיטשטש ואתם לא יודעים מי הוא מי ומרצדים בין שניים לאחד. אולי כזאת הבנה.
(היא גם יכולה לקרות אולי מתי שאתה מסכים להיות אתה, מסכים אבל כזה, של אותה ההבנה)
חחח