ב- 200 השנים הראשונות של קיומה כקולוניה רומית לא בלטה העיר בקיסרות הרומית, ואפילו לא בפרובינקיה פלשטינה. הנציב ישב בקיסריה, ושם היה גם מושבו של ראש הנוצרים בארץ. ב- 201 ביקר בירושלים הקיסר ספטימיוס סוורוס והעניק לה את התואר "קומודיאנה". העיר טבעה מטבעות ועליהן סמלי האלים השונים; פעילות זו פסקה במאה ה-3, כשבאר ערי הקיסרות, בעקבות המשבר הכלכלי שפקד אז את כל הממלכה.

האיסור על עליית יהודים לירושלים נשמר בקפדנות במאה ה- 2;-ה בידיעות על עלייתו של ר' יוסי בן חלפתא לירושלים טבוע חותם אגדי. רק במאה ה-3, כשנחלש פיקוח השלטון בעקבות האנארכיה הכללית בקיסרות, החלה עלייה לירושלים, אם לענייני עסק ואם בבחינת עליה של חכמים, כגון ר' חנינא, ר' ישמעאל ועוד. אך ספק רב אם ניתנה הרשות ליהודים להתיישב בירושלים, למרות ידיעות על "קהילה קדושה" שם במאה ה-3.
השתלטותו של קונסטאניטינוס על המזרח ב -324 שינתה את מעמדה של ירושלים, והיא הפכה מעיר פרובינקיאלית נידחת ל"עיר קדושה" לבני בדת הנוצרית השלטת במדינה. הוקמו שתי כנסיות בעיר, האחת מעל מקומה המשוער של גולגלתא (מקום צליבתו של ישו וקברו) והשניה על הר הזיתים. כנסיית הקבר נחנכה ב-533.
הקיסר עודד את האלמנטים הנוצריים בירושלים וחידש את האיסור על יהודים לבקר בעיר. רק פעם בשנה ניתנה רשות ליהודים לעלות לחרבות בית המקדש ולהתפלל שם על יד ה"אבן הנקובה" – הסלע שבמרכז רחבת הר הבית.
מדיניות קונסטאנטיוס I נמשכה גם בימי בנו קונסטאנטיוס II. יולינוס ביטל מדיניות זו והכריז ב- 362 על החזרת ירושלים ליהודים, ועל מתן רשות ליהודים לבנות את בית המקדש. העבודות שהחלו באביב 363 הופסקו לאחר זמן מועט, כנראה מחמת שריפה בחומרי בניה בתוך המחסנים התת-קרקעיים (המכונים "אורוות שלמה"), שפרצה בעקבות רעש, ובוטלו לחלוטין לאחר מותו של יוליאנוס.

אשכרה.