אנחנו ממש מעצבנים לפעמים. טוב ידענו אתזה אבל אנחנו גם ממש חברים מעצבנים לפעמים.

ובכל זאת, אנחנו חברים  טובים.

בא לנו לברוח.

הכנו היום את הקוגל הראשון שלנו והוא יצא מעולהה מעולה מעולה. רק צריך עכשיו לקבל צבע בתנור.

לכבוד שבת קודש.

מחר שירה סייעת בגן. חח. שירה סייעת בגן. וואי.

היא לא יודעת אנגלית. ממש ממש לא ואינלה מושג איך היא הולכת להשיג ממוצע 90 בבגרות הזאת. ה' יעזור.

80 שנה היא לא כתבה איזה טוב ה'. אחד כזה ארוך ומפורט.

וגילנו, בשבוע האחרון, שכשלא בא לך אפילו לכתוב זה אומר שהמצב רוח שלך באמת גרוע. או שסתם אתה עצלן.

אלעזר נוסע מחר לצפת. ואתם יודעים למה? כי הוא זכה באיזה מבצע בכיתה שלו. להגיע בזמן וכלמיני כאלה.

קודם המושל אחכ ביצת הזהב ואחכ ילדת חלומות.

יש ספרים כאלו יפים בעולם ואזמה שהם עם ציורים או עם ניקוד או כאילו לילדים. הם פשוט יפים וזהו.

נכון ריש פא בית? אז מצאתי היום נקודה טובה בערבים. מצאתי אותה כבר פעם אבל היום נזכרתי.

שמה שטוב בהם זה שלפעמים בגללם אנשים עוצרים לך טרמפ. כי הם רואים אותך איתם בתחנה ואז הם עוצרים.

למרות שהפעם בכלל לא חשבתי שהוא ערבי אבל האיש באוטו אמר. אז אם הוא באמת ערבי זה עצוב שלא זיהיתי אבל יש סיכוי קטן שהאיש באוטו טעה. ויש מכוניות מגניבות בעולם הזה! שתדעו.

ואז בכיכר ואז עוד כיכר ואז עוד כיכר! וואי ואיזה חום. והעיקר ישתבח שמו הגענו הביתה.

טוב ביי זהו. נראלי..

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול