ואז חשבתי שנייה
ואמרתי לי"ב.
אומייגאד. זה פסיכי. ממש. ממש ממש ממש.
עוד שנה שנתיים שלוש ארבע אני כבר לא פה. זאת אומרת גרה באיזה חור עם בעל וילדים או משהו כזה. או באיזו אוניברסיטה אליטיסטית בדירת שותפות.
אבל אבל אבל. אני כן רוצה לגדול וכו. מאמינה בזה.
ולא צריך להישאר בתיכון לנצח. יש גבול לזה.
אבל איך ככ מהר?! זה באמת בא מהר. בטיל!!!
רק לפני יומיים הגעתי לאולפנה מפוחדת, צריכה לישון עם עוד 6 בנות באותו החדר בפנימיה. זאת עושה רעש בלילה וזאת רק רוצה לישון עוד ועוד. זאת מלוכלכת וזאת חולת ניקיון.
והאמת. עברו שלוש שנים מאז אותו היום בערך.
שלוש שנים. ואלפי חוויות. אלפי רגעים ומילים כתובות וגם כאלה שרק נאמרו לחלל האוויר ומיד אחר כך התביישתי שאמרתי אותן או שדווקא שמחתי או שרק רציתי להיעלם ולקבור את עצמי בתוך החיוך הנבוך שלה.
והחברות. גם הן השתנו עם השנים. בחמישית זו הייתה רוני וטליה וגם קצת נעמה, ואחר כך היה לי קשר תלותי עם יעל, ואז גם נטע נכנסה לרשימת החברות שלי.
ואז בחופש בין החמישית לשישית ניתקתי קשר לחלוטין עם יעל ואז גם היא עברה כיתה וגם טליה עברה כיתה. ואני ורוני ונטע ושיראל נהיינו החברות הכי טובות. מין רביעייה שכזו והיה לנו מדהים ובכל הסמינריונים היינו ביחד בחדר והיה פשוט מדהים.
ואז רציתי לעבור אולפנה ולא אמרתי להן כלום ואז כשהן גילו בסוף שנה הן ממש כעסו והכל די התפרק אבל לא בגללי כי שיראל נהייתה דביקית ומציקה.
ונטע מצאה חברות אחרות בכיתה שאני לא אוהבת כי הן ממש ילדותיות.
ורוני הלכה לפתור לשחר ולאמונה את כל הבעיות שלהן כי יש להן הרבה והן צריכות עזרה וזה היה מגניב לרוני לפגוש בנות פתאום שיש להן חיים מסובכים ומורכבים והן הולכות לאיבוד בתוכם.
ואני נשארתי עם עצמי. ובסוף לא עברתי אולפנה וקצת התעצבתי אבל במבט לאחור טוב שכך.
ומצאתי את נעה המדהימה ועוד בנות נפלאות
ואני עוברת אולפנה שנה הבאה
ושיראל שהיא קצת דביקית תישאר לבד
וכל אחת מצאה מקום משלה
אני מקווה

ואני באמת לא מאמינה איך אפשר כל כך להשתנות ולהתבגר.
ואני מודה על כל שנייה בתהליך הזה

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם