רבנו ביום שישי. כמו ילדה בת 12. זה לא קרה מאז נראלי.
שתינו התנהגנו מגעיל ואמרנו דברים שלא היו צריכים להיאמר ולא היו צריכים להיחשב. וכל שניה זה הלך ונהיה יותר גרוע. וזה בכלל לא היה הנושא ושנינו ידענו את זה.
זה כואב ממש כי הערצתי אותו לפני זה. ועכשיו אני מרגישה כמו ילדה מתבגרת ולא באלי לראות אותו יותר בחיים.
אני מתנהגת בצורה מלאכותית אבל מפחיד אותי לדבר איתו עכשיו מעבר להכרחי.
אני צריכה לסלוח לו ולתת לו עוד הזדמנות ולהבין שהוא בנאדם, אבל אין לי כרגע מספיק אומץ וכוח לזה.
משבר אמון זה דבר כואב נורא. אני צריכה ללמוד להתגבר על דברים כאלה.
כל המריבות הם כשאנחנו שוכחים שגם הצד השני הוא בנאדם. באמת שכחתי והערצתי אותו בטירוף הרבה יותר ממה שצריך ושכחתי שהוא לא מלאך וההתרסקות הזאת לתוך המציאות זעזעה אותי. איך הוא יכול???
אני גם כועסת נורא על עצמי כי זה כאילו איבדתי שליטה על הפה שלי, אבל לא באמת. איפשהו בפנים אני יודעת שהייתי בשליטה מלאה והתכוונתי לכל מילה וממש רציתי להכאיב. חשבתי שזה מאחורי.
הבעיה היא שאנחנו הרבה יותר מדי דומים, אז כשהכל רגוע אנחנו יכולים להעריץ אחד את השני אבל כשהחבל נמתח מילימטר יותר מדי אז זה מתפוצץ וכל המוגלה עפה החוצה כמו התפרצות של הר געש והורסת הכל, הכל.
הלוואי שנתחטא כבר. שיתרפאו כל הפצעים. שיהיה לנו טוב. שיהיה לנו אומץ להחליט שיהיה לנו טוב.
נמאס לי כל הזמן ללכת על ביצים סדוקות.
אולי שנה שלמה בבית זה בכל זאת קצת גדול עלי. אולי לא. לעבודת המידות שלי זה בטוח לא מזיק.
אולי אני משלימה עכשיו את כל מה שברחתי ממנו. א''א לברוח לנצח.
- לקראת נישואין וזוגיות