אילו הייתי מנהל בית ספר בתקופה הזו של סוף השנה.
אחרי שהמבחנים נגמרו.
ובדיקתם המייגעת כבר מאחורינו.
ציוני התעודה כבר נחתמו.
תוכנית הלימודים שכה השתדלנו לעמוד בה כבר אינה רלוונטית, אם סיימנו- מה טוב, ואם לא- מה יועיל כעת שיעור אחד או שניים.
מה שנלמד נלמד, ומה שלא? סר חינו כעת, ומי יחפוץ בו?
בימים אחרים, בחירוף נפש נאבקנו לבל תבוטל ולו דקה משיעורנו, שכן שישים שניות של למידה ערכן בפז לא יסולא.
אילו ניהול בית הספר היה בידי כעת,
אותו בית ספר שכעת מנשבות בו רוחות של חופש, של קיץ ובטלה.
שבו הגבולות החלו להתמוסס מחמת החום, או שמא מסיבה אחרת..
והתלמידים מרגישים ואף אומרים שהלמידה כבר נס ליחה.
ספרי הלימוד כבר בספריה, חזרו לבעליהם האמיתיים, ומוכיחים בלי מילים שהלמידה והעמל הם לא חיינו, הם רק מושאלים לנו, ותקופת ההשאלה תמה.
והנערים מסתובבים בתיקים קלים, או אפילו בלעדיהם לגמרי (הפלאפון והכסף בכיס, ומי צריך יותר מזה בימים אלו בבית הספר?!).
מביטים בנו במבטם העיקש, שהוא ספק שואל ספק מתריס "מה כבר תלמדונו כעת? הן ספרינו לא עימנו, ואת גורלנו (בתעודה..) כבר חרצתם. במה תפתונו? במה תפילו אימתכם עלינו?".
החופש והדרור אליו ערגו התלמידים בימי לימודיהם הגיעו, ואף הקדימו במעט את זמנם.
את המסדרונות והחצרות בבית ספרנו ממלאים קולות.
קולות תלונה וגם קיטור.
קולות מרמור.
קולות של ריב וגם ויכוח.
כי הבטלה כידוע, שום טוב לא מולידה.
אילו לניהול בימים שלהי שנת הלימודים נדרשתי,
הייתי אוסף אז את גיבורי הכוח שלי- צוות מורי בית הספר כולו.
הייתי בהערכה מונה את הטוב הרב שנעשה בשנה החולפת. מוקיר כל אחד ואחד מהם.
ואז מכריז- עכשיו הגיע הזמן לו חיכנו כל השנה.
כל השנה דיברנו על חשיבות הגבולות, העמידה בזמנים, דרך הארץ.
על ערכה של הלמידה, על יקרתו של העמל.
על הכרת הטוב, ועל כבוד לעצמנו, לחברנו, לזמן ולרכוש.
דיברנו על להיות אנשים של תהליך ולא של תוצאות.
עכשיו זה הזמן להוכיח-
גם בלי מבחנים, ובלי לחץ להספיק, בלי ציונים מאיימים, בלי דיווחים להורים.
דווקא עכשיו אנחנו ממשיכים. כן ממשיכים.
והתפילה, תהיה תפילה.
ונקפיד על עמידה בזמנים.
ונלמד, כי מלמדים ולומדים לא רק למבחנים.
ובזמן השיעור הפלאפונים ישארו בתיק (או מוטב בבית..) ולא בכף היד.
וכדי להמשיך, אתם המורים נדרשים לסדר!
כשרוחות החופש מאיימות להפיל את הגבולות שהעמדנו במיטב כוחותנו,
אין איש שיוכל להושיע מלבדכם.
ולכן את כוס הקפה שתו נא בהפסקה, וכשישמע הנצלצול נפסיק, גם אם לא תם הקפה שבכוס, ונתייצב בכיתה בזמן (ושיחת רעים דינה כקפה לעינייננו).
זה נכון, כבר אין מבחן, ונראה שאין סיבה למהר ולהספיק.
אך כשהמורה מאחר בדקה או חמש (ומפאת כבודכם לא אודה שיש איחורים ארוכים יותר...), את תלמידיו הוא הפסיד.
ואם מורה נכנס לכיתה והשיעור לא לגמרי בנוי ומוכן, תלמידיו יחושו זאת כמובן.
ותלמיד בלי תלבושות, וגם זה שלא הביא כלי כתיבה, ובכלל כל יציאה מהסדר מצריכה תגובה.
אל תאמרו "מה הטעם?" כבר אין ציונים ואין משוב, גם בימים של רוחות חופש יש דין ויש דיין.
אל תתרשלו, מורים יקרים, חבל לאבד בשבועיים עמל של חודשים.
ואני כמנהל, במחילה מכבודכם,
הייתי עוקב מקרוב אחרי תפקודו של כל אחד מכם.
כי כשהשמש זורחת והגבולות נמסים, אני לא רוצה לראות את כל הערכים נרמסים.
אז אל תכעסו עלי שהערתי על האיחור לכיתה.
ותבינו למה דרשתי לקחת דווקא כעת מערכי שיעור לבדיקה.
נכתב באהבה והערכה ע"י מורה.
אחרי שהמבחנים נגמרו.
ובדיקתם המייגעת כבר מאחורינו.
ציוני התעודה כבר נחתמו.
תוכנית הלימודים שכה השתדלנו לעמוד בה כבר אינה רלוונטית, אם סיימנו- מה טוב, ואם לא- מה יועיל כעת שיעור אחד או שניים.
מה שנלמד נלמד, ומה שלא? סר חינו כעת, ומי יחפוץ בו?
בימים אחרים, בחירוף נפש נאבקנו לבל תבוטל ולו דקה משיעורנו, שכן שישים שניות של למידה ערכן בפז לא יסולא.
אילו ניהול בית הספר היה בידי כעת,
אותו בית ספר שכעת מנשבות בו רוחות של חופש, של קיץ ובטלה.
שבו הגבולות החלו להתמוסס מחמת החום, או שמא מסיבה אחרת..
והתלמידים מרגישים ואף אומרים שהלמידה כבר נס ליחה.
ספרי הלימוד כבר בספריה, חזרו לבעליהם האמיתיים, ומוכיחים בלי מילים שהלמידה והעמל הם לא חיינו, הם רק מושאלים לנו, ותקופת ההשאלה תמה.
והנערים מסתובבים בתיקים קלים, או אפילו בלעדיהם לגמרי (הפלאפון והכסף בכיס, ומי צריך יותר מזה בימים אלו בבית הספר?!).
מביטים בנו במבטם העיקש, שהוא ספק שואל ספק מתריס "מה כבר תלמדונו כעת? הן ספרינו לא עימנו, ואת גורלנו (בתעודה..) כבר חרצתם. במה תפתונו? במה תפילו אימתכם עלינו?".
החופש והדרור אליו ערגו התלמידים בימי לימודיהם הגיעו, ואף הקדימו במעט את זמנם.
את המסדרונות והחצרות בבית ספרנו ממלאים קולות.
קולות תלונה וגם קיטור.
קולות מרמור.
קולות של ריב וגם ויכוח.
כי הבטלה כידוע, שום טוב לא מולידה.
אילו לניהול בימים שלהי שנת הלימודים נדרשתי,
הייתי אוסף אז את גיבורי הכוח שלי- צוות מורי בית הספר כולו.
הייתי בהערכה מונה את הטוב הרב שנעשה בשנה החולפת. מוקיר כל אחד ואחד מהם.
ואז מכריז- עכשיו הגיע הזמן לו חיכנו כל השנה.
כל השנה דיברנו על חשיבות הגבולות, העמידה בזמנים, דרך הארץ.
על ערכה של הלמידה, על יקרתו של העמל.
על הכרת הטוב, ועל כבוד לעצמנו, לחברנו, לזמן ולרכוש.
דיברנו על להיות אנשים של תהליך ולא של תוצאות.
עכשיו זה הזמן להוכיח-
גם בלי מבחנים, ובלי לחץ להספיק, בלי ציונים מאיימים, בלי דיווחים להורים.
דווקא עכשיו אנחנו ממשיכים. כן ממשיכים.
והתפילה, תהיה תפילה.
ונקפיד על עמידה בזמנים.
ונלמד, כי מלמדים ולומדים לא רק למבחנים.
ובזמן השיעור הפלאפונים ישארו בתיק (או מוטב בבית..) ולא בכף היד.
וכדי להמשיך, אתם המורים נדרשים לסדר!
כשרוחות החופש מאיימות להפיל את הגבולות שהעמדנו במיטב כוחותנו,
אין איש שיוכל להושיע מלבדכם.
ולכן את כוס הקפה שתו נא בהפסקה, וכשישמע הנצלצול נפסיק, גם אם לא תם הקפה שבכוס, ונתייצב בכיתה בזמן (ושיחת רעים דינה כקפה לעינייננו).
זה נכון, כבר אין מבחן, ונראה שאין סיבה למהר ולהספיק.
אך כשהמורה מאחר בדקה או חמש (ומפאת כבודכם לא אודה שיש איחורים ארוכים יותר...), את תלמידיו הוא הפסיד.
ואם מורה נכנס לכיתה והשיעור לא לגמרי בנוי ומוכן, תלמידיו יחושו זאת כמובן.
ותלמיד בלי תלבושות, וגם זה שלא הביא כלי כתיבה, ובכלל כל יציאה מהסדר מצריכה תגובה.
אל תאמרו "מה הטעם?" כבר אין ציונים ואין משוב, גם בימים של רוחות חופש יש דין ויש דיין.
אל תתרשלו, מורים יקרים, חבל לאבד בשבועיים עמל של חודשים.
ואני כמנהל, במחילה מכבודכם,
הייתי עוקב מקרוב אחרי תפקודו של כל אחד מכם.
כי כשהשמש זורחת והגבולות נמסים, אני לא רוצה לראות את כל הערכים נרמסים.
אז אל תכעסו עלי שהערתי על האיחור לכיתה.
ותבינו למה דרשתי לקחת דווקא כעת מערכי שיעור לבדיקה.
נכתב באהבה והערכה ע"י מורה.