אמא יקרה! היום הייתה לי מסיבת סיום. מסיבה שחותמת את הילדות שלי. את ההווי, החברות. מסיבה שסוגרת מעגל של ככ הרבה תקופות בחיי. מסיבה שסוגרת את כל שנות התיכון מאחוריי. ותאמת שהיה לי עצוב וכואב. כואב כל כך. ובכיתי. בכיתי הרבה. התחלתי את התקופה הזו בלעדייך. את גיל ההתבגרות. הלימודים. החיים. הירידות, העליות. המורות. החוויות. השינויים בחיי. ו... ולמרות שהכי טבעי שגם אסיים אותה בלעדייך לא האמנתי שזה קורה. אמא שלי. את זאת שאוהבת אותי. אוהבת באמת! שדואגת ואכפת לך ממני הכיי מכולם. אמא מסורה שעזבה את העבודה בשביל להקדיש יותר זמן אלינו הילדים בשביל להקשיב לתת את הכל. ככ קיוותי שתהיא איתי ברגע הזה. ובכיתי ובכיתי למרות שאני לא עושה אתזה כמעט אף פעם בפומבי ותמיד שונאת תיחס ותמבטים של אנשים כשזה פורץ. אני אוהבת אותך אמא אוהבת באמת! ורוצה אותך כאן איתי.