יש לי ב"ה ילד בן שלוש, יפייפה ופיקח ממש אבל עם יד על הלב רק היום אחרי 3 שנים אני מתחילה מעט לראות ממנו נחת.
ממש כמו שאת מתארת, כל דבר זה בכי, צרחות, אלימות.. אנין טעם בצורה מלחיצה מאוד, אם חסר מעט מלח הוא לא יגע באוכל או שיזרוק על הריצפה את הצלחת בהפגנתיות. מאוד רגיש אם גורבים לו את הגרב מעט לא ישר עם התפר מעל האצבעות בדיוק הוא לא יסכים להשאר איתה ככה. נהוג אצלנו לשלוח את הילד עם פתק מעשים טובים לגן כדי לעודד למצוות, אם אני מקפלת את הפתק קצת לא ישר מיד הפתק לא טוב וחייבים לתקן. יש לו גם נטייה מאוד חזקה לתפוס את התפקיד של הרשע בכל סיפור כי זה הכי מעניין אותו. הגעתי למצב שאני כבר כמעט לא אומרת לו לא כי הוא בוודאות יעשה בדיוק את זה ו"בפני עיוור לא תיתן מכשול". לאחרונה קיבלתי טיפ וזריקת התעוררות לגבי זה שהוא בסך הכל ילד והוא זקוק לחום, אהבה והכלה ואני מנסה לומר לו כל פעם שהוא מתנהג בצורה לא נכונה שזה לא מתאים לו והוא כזה ילד חכם וצדיק ושאני יודעת שהוא מסוגל להתנהג הרבה יותר טוב ואני ממש רואה פירות ב"ה. הילד אומר אמא אני אוהב אותך, את חמודה. אלו דברים שלא הכרתי בחיים ממנו.
אז אצלך הוא עוד קטן אבל אני הרגשתי את הטמפרמנט החזק שלו כבר מגיל כמה חודשים וידעתי שיש פה משהו שונה ממה שהכרתי.
אז המלצה חמה, לחבק, לנשק ולהראות לו כמה שיותר אהבה ותשומת לב יזומה מצידך.מוריד את מפלס הבכי פלאים. לתפוס אותו סתם ככה בזמן שהוא עושה משהו לנשק ולומר לו כמה אני אוהבת אותך כמה אתה ילד טוב, זה מחזק אצלו את הביטחון העצמי והיכולת להתמודד עם סיטואציות ביום יום בלי בכי.
אנסה לחשוב על רעיונות נוספים אבל בינתיים תהיי חזקה, זה עובר ומשתפר ככל שהם גדלים. והקב"ה לא נותן לנו ניסיון שאנחנו לא יכולים לעמוד בו אז תזכרי שהילד הזה נשלח אלייך במיוחד כדי שאת תוכלי לגדל אותו בדרך הכי טובה עבורו ועבור הנשמה המיוחדת שקיבל.
בהצלחה!
