לצאת לעבודה זה לא באמת כזה מלבב כמו שמציגים את זה.. זה סוחט לאישה את כל הכוחות ולא סתם ה' החליט שעול הפרנסה יהיה מוטל על הגבר. ומיצוי היכולות וסיפוק עצמי זה בדיוק העניין :אישה שמרגישה שמחה במה שיש לה תהיה מועצמת בכל מציאות שהיא. היא לא זקוקה לתלות חיצונית שתסמן לה וי שהיא באמת "שווה" משהו 

לרובן לא מתאים לעבוד בחוץ.. וזה גם תכתיב שה' ברא. את הפרנסה הוא קבע שהגבר ינהל

קל "לרדת" על מישהו ולא לענות עניינית. 

ואת עושה מזה כלל גורף

לרוב הנשים שאני מכירה סביבי לצאת לעבוד לא סוחט את כל הכוחות

ולהיות עקרת בית דורש כוחות לא פחות

אישה ששמחה באמת במה שיש לה. לא דיברתי על עצמי ואמרתי שכולכן אחרת ממני.. ממש לא!

ומי שחושבת כך שתשאל את עצמה מדוע.. אולי זה עירער אצלה כמה יסודות

תחלקו אבל בכבוד

שזה אומר לעבוד בעבודה מאתגרת, להביא את היכולות שלך לקצה,

אני ממש שמחה ושלמה עם מה שאני עושה בעומק ובאמת!

נכון שיש תקופות קשות יותר וקשות פחות,

יש תקופות של שילוב מושלם עם חיי משפחה, ויש תקופות שפחות,

ולא, ממש לא חיפשתי עבודה בגלל הבלאגן העצום... את זה אני יכולה לפתור ע"י עוזרת או להביא פחות ילדים,

אני ממש לא יוצאת לעבודה כדי לברוח מתפקידי הבית, זאת ממש חשיבה מעוותת!

מילא תגידי גידול הילדים בפן הרגשי, תשומת הלב, אבל התפקידים הטכניים?? ממש לא רואה בהם אידיאל, אלא צורך נטו. ואם לא מצליחים למלא את הצורך הזה- יש פתרונות נקודתיים. (כמו אוכל מוכן, עוזרת, חלוקת עובדה עם הבעל וכד')

יש הרבה נשים שמחות ומאושרות מחיי קריירה, באידיאל ומלכתחילה.

ומה זה המשפט הזה: "לא מרוצים ממה שה' מכתיב ורוצים לעשות משהו אחר"-

ה' לא הכתיב לי לצאת לעבודה והוא גם לא הכתיב לי להתחתן ולהוליד ילדים- אני בחרתי את מסלול הקריירה שלי, אני בחרתי מתי להביא ילדים את ההפרשים בינהם ומתי לחזור לעבודה כל פעם, מתי לשלב, מה להעדיף על פני מה וכד'.

נכון שזכיתי לסיעתא דשמיא בכל צעד ושעל- החל מהלימודים, דרך קבלה למקום העבודה, הזכות להביא ילדים ולגדל אותם וכד'

נכון שיש נקודות מסויימות על המסלול חיים שלא בחרתי ולא צפיתי כמו שהריון יהיה הריון בסיכון (שמשפיע ישירות גם על חיי המשפחה וגם על פיתוח הקריירה)

אבל זה רחוק מאוד מההגדרה "ה' הכתיב".

ואני אגיד לך משהו על הדכדוך שכתבת- בהחלט מדכדך אותי להיות בבית יותר מיומיים ברציפות ואין לי טיטולים לחליף, הכלים נקיים, הכביסה וכד'.

גם אם תתני לי לראות סרטים כל היום אחרי יומיים מיציתי לחלוטין.

אם חשיבתי מעוותת, לא חייבים להגיב לה

ואני הגבתי על התאוריה.

ואם את פותחת דיון על תיאוריה מסויימת, ואני חושבת שהתיאוריה בכללותה או נקודה ספציפית בה היא מעוותת למה לא לא להגיב ולומר את דעתי?

בלי לכתוב שאני חושבת מעוות.

כתבתי ספציפית על הלוגיקה של לא מרוצה ממטלות הבית- לכן יוצאת לעבודה,

משהו לא הגיוני בבסיס של המשפט.

מי שרואה ביציאה לעבודה אידיאל, תעשה את זה גם כשאין לה משפחה ואין לה מטלות בית, נכון?

אז איך זה מסתדר לוגית עם החשיבה הנ"ל?

וזה מה שקורה בפועל, במקצועות "קרייריסטיים", בהתחלה כשרווקים נותנים פוש גדול מאוד בעבודה.

עם בניית המשפחה, מתחילים להוריד הילוך בעבודה ולהאט את קצב התפתחות הקריירה לטובת שילוב עם חיי משפחה, וכשהילדים גדלים, מעלים הילוך שוב (מתקדמים לתפקידי ניהול בכירים יותר)

ולעניין התיאוריה- יש הבדל בין תיאוריה לבין דעה אישית, לא רואה עניין להתעמק בזה,

רק לציין שבקריאה של מה שכתבת כתיאוריה או כשמחשבה אישית זה ממש שונה.

בכל אופן- מתנצלת, לא התכוונתי לפגוע אישית.

כיוון שה' מנהל את העולם.

ואנחנו פיציןת שחושבות שבוחרות ומנהלות את חיינו.

אז ממש לא ! אנחנו  מראות השתדלות ובחירה וה' הוא זה 

שמנהל הכללללללללל

ה' מנהל את העולם- ובתור מנהל- החליט לתת לי זכות בחירה,

ואני השתמשתי בה, והוא לא הכתיב לי מה לעשות- לא כי הוא לא יכול, כי ככה הוא החליט לברוא את העולם.

כשמורה מכתיבה בכיתה, לכל התלמידות יש את אותו סיכום,

כשמורה מנהלת שיעור- ונותנת את האפשרות לכל אחת לסכם כהבנתה- הסיכומים יוצאים שונים, למרות שכל התלמידות היו נוכחות באותו שיעור.

יש נקודות מסויימות שה' מכתיב כמו שהאפשרות שביצית מופרית תתפתח לתינוק- היא רק בגוף האם.

כשה' ירצה לפתוח זאת לבחירת בני האדם- בני האדם יוכלו לפתח רחם מלאכותי ולבחור אם אמא תישא בבטנה את תינוקה או מכשיר מעבדה.

ושליחות, ושל חלק השליחות לא קשורה בגידול ילדים ועבדות הבית..

יש רופאות

מדעניות

כימאיות

מוסיקאיות

מורות

ועוד ועוד..

לכל אחת כישרון שנתן לה ה',

אז אם הן יוצאות לממש אותו, אני לא חושבת שהן עושות את זה כי בעומק באמת, עצוב להן על זה

אלא הפוך

שמבחירה (וכן, גם שיקולים כלכליים) נשארתי עם כל אחד מילדי שנה,

או כמעט שנה בבית לאחר הלידה, אבל אני גרה בבועה, וגם חברתית זה מקובל כאן

כשעובדת, עובדת בערך בשעות שהילדים בגן/בית ספר כלומר עד 8-3

ומאוד מרוצה. אני מרגישה גם שאני תורמת מעצמי וגם שזה לא בא לגמרי על חשבון הילדים

נכון, מורכבים בהחלט.. ולכן הצגתי מורכבות אחת, שכך שאני מנתחת אותה

ונשים במשפחה, הן מתאימות לתיאוריה שלך.

אני, למשל, עבדתי וכבר קצת עשיתי כסף וקריירה כי התחתנתי מאוחר. אז אני נהנית להיות בבית עם הבת שלי ועולם העבודה לא קורץ לי ואני גם יודעת שיהיה לי סיוט להתמודד עם הלחץ, כי אני פרפקציוניסטית בבית ובכל דבר.

ועדיין לפעמים קשה לי עם המצב הנוכחי, רק שאין לי פיתרון. לפעמים גם להישאר בבית זה אילוץ - למי שיודעת שיהיה לה קשה מאד לעבוד וגם לטפח את הבית..

זה נושא אינסופי. לא הייתי טורחת לחשוב על תיאוריות בנידון כי זה באמת מושפע מכל כך הרבה דברים בתכונות, באופי, בכישרונות, בתנאים החיצוניים וגם במה שמקובל בחברה מסביב ובמשפחה מסביב.

אשמח לשמוע את תגובת הפותחת

א. ברור שאי אפשר לשרוד כל היום מול ארבע קירות. אבל זה לא אומר שאפשר לממש את הכוחות רק על ידי העבודה.. אפילו בורא עולם, קבע שהגבר מותאם לזה. מתווכחת איתו?

ב. שתעשה מלאכה, לא סתרתי. היא לא חייבת כל היום לקפל כביסות ולגהץ.. אבל שוב- עבודה זה לא מקום שמותאם לאישה לכתחילה. רק לנשים מאוד מסוימות שיש בהן כוחות של שליחות (רופאות, אחיות וכו')

בסה"כ כתבה תגובה עניינית

בעלי יודע לנקות..

הוא זריז הרבה יותר ממני!

אז נכון שהתוצרים לא תמיד לפי טעמי (ז"א הרף שלי בנקיון יותר גבוה ואני יסודית מאוד)

אבל זה לא אומר שהוא לא מנקה טוב!

מנסיון-גברים יודעים לעשות הכל!לכבס, לגהץ, לנקות לבשל.

פשוט לא תמיד נותנים להם הזדמנות

או שהם פשוט לא כ"כ רוצים ללמוד.

שהמקום הטבעי של האישה הוא הבית.

העבודה הפנימית והאישית צריכה להיות בסביבת הבעל והילדים.

שיציאה לעבודה היא סוג של בריחה.

גם כשיש התמודדויות במקום העבודה, עדיין יש שכר כספי שמפצה במשהו.

בבית יש עבודה ואת הפירות לעיתים רואים מיד ולעיתים רק אחרי שנים רבות.

אך כדי להחזיק מעמד צריך תמיכה!

בראש ובראשונה בעל מפרגן, שמאמין בזה.

כי הסביבה מאוד לוחצת, ומשדרת ששהייה בבית זה בזבוז זמן ובזבוז מיצוי עצמי.

לדעתי זה הפוך, לרוב הנשים לא מתאים להיות בבית כל היום, זה הרבה יותר מתיש,

התשה מנטאלית, לא פיזית.

דווקא העבודה בחוץ נותנת כוחות לעבודה אח"כ בבית

וחבל חבל חבל שאין כמעט עבודות במינון שעות נמוך, אני מאוד רוצה לצאת קצת

אבל זה מה שתוקע אותי בבית, כי אני לא מסוגלת לשים תינוקות 8 שעות במעון 

מתסכל ביותר

תפרח בבית כי עבודה זה לא קל במיוחד לנו הנשים.. וחבל שלא מציגים את התמונה השלמה ביחס לעבודה בחוץ. בכל אופן את דעתי אמרתי שוב ושוב במהלך השרשור.. נראה לי שדי מוצה תודה לעונות.

בעל, ילדים וזה..

ובכ"ז ממש לא פורחת  בבית וגם ממש לא עושה את עבודות הבית בכיף ובשמחה

ומה זה התמונה השלמה? מצד האישה? מצד הילדים?

אשמח אם תפרטי למה את מתכוונת...

למה אנחנו כנשים, שמקומנו הטבעי הוא פנימה (ובכלל כך אנו בנויות, יותר פנימיות יותר "אוגרות" )

מוצאות את עצמנו יותר ויותר בחוץ ששם קשה לנו וזה משבר לנו את הכוחות בכל רמה שיש? אולי זה בגלל שקשה לנו לשמוח בבית? במציאות שיש לנו? ולכן לדעתי, מי ששמחה במציאות שיש לה, תשמח שהיא מחליפה טיטול! ולא תראה בזה מועקה ולכן תרצה לצאת החוצה לעבוד.. היא תשמח בזה שיש לה ילד להחליף לו.. יש שמתפללים לשמוע קול בכי של תינוק וחוזרים לבית ריק.. כל כביסה זו תהיה שמחה על זה שיש לה למי לכבס, על זה שהיתה לה את הזכות להעניק חיים ולדאוג להם.. [ ואני רואה את המציאות הזו בפועל אצל נשים מסוימות]

תמונה שלמה הכוונה ביחס לעבודה. כולן מציגות את זה כאילו העבודה היא חזות הכל, וזה מיצוי הכישורים וכו' וכו'..

אבל בתכלס- זה לא נכון. עבודה לאישה זה קשה. זה שובר את הכוחות שלה.. היא טוענת שזו התאווררות ובעצם זה לגמרי הפוך

אני שמחה להחליף טיטול אבל מרגישה גם צורך לעשות משהו מעבר לזה,

ולמה את חושבת שקשה לעבוד בחוץ וזה משבר את הכוחות??

להיות דוקא עבודה..

ובודאי שכן.. אם תהיינה אמיתיות, אז תראו שעבודה בחוץ זה לא קל לאישה (והייתי גם בבית וגם בעבודות)

אבל למה דוקא דרך עבודה?!

מותר לי להגיב למי שעונה עניינית כשאני מרגישה שיש פה גלישה לתקיפה אישית זכותי לומר זאת. עם רגשות לא מתווכחים.. את חושבת שתינתן לך תשובה בכל אופן שבו תביעי את עצמך. ואני לא..

בכל אופן תודה על תגובתך

עבודה משברת את הכוחות של האישה. זה די ברור..(לא ראיתי מישהי שכתבה שזה לא מובן) זה לא מקומה הטבעי, היא יותר פנימה והגבר החוצה. וזה אגב מתבטא בהמון דברים אחרים. הקב"ה בחר דוקא בגבר כמפרנס. וזה באמת מתאים לכוחותיו.

לא כתבתי שזה לא נותן מילוי, אלא שלדעתי ברגע שזה נעשה מרצון של לברוח מהבית, אז זה מילוי מדומה ולא אמיתי.

גם כתבתי שיש נשים שיש להן ייעוד לצאת מהבית (רופאות אחיות וכו'). אבל שוב זה לא מותאם לכולן.

ממה שראיתי, נשים ששמחות במה שיש להן לא ירצו לצאת לעבודה(למקום שממילא לא מותאם להן) הן יוכלו ללמוד משהו קליל, לצאת לחוג, לקרוא וזו תהיה ההתאווררות שלהן ולא עבודה. עבודה היא לא חזות הכל ולא היא הבלעדית המספקת אויר לנשימה..

ורק מדגישה: חלילה לא אמרתי שאני שמחה במה שיש לי, וכולן הפוכות ממני (יש נשים שהבינו כך). הלואי ובעז"ה אזכה גם אני לראות בטובו של ה' עליי, בכל צעד ושעל

כל זה כתבתי כאן לאורך כל השרשור.. 

הרי זה יותר מזה.. זה משהו פנימי קשה לאישה לעבוד כל השבוע להשקיע כוחות כה רבים ואחרכך להיות עם פניות למשפחה, להשכים, לסיים בשעות צהריים מאוחרות

ומנין לך שחויתי חויה ספציפית? אין שום קשר.. 

נסכים שלא להסכים

הנחת היסוד שלך לדעתי לא נכונה - עבודה לא משברת את הכוחות של האישה.

ברור שיש עבודות שכן. נכן שגם יש נשים שעצם היציאה לעבודה מטילה עליהן עול נפשי שסוחט את כוחותיהן

ויש הרבה מאד נשים שהעבודה נותנת להן כוחות, סיפוק, שמחה שמשפיעים לטובה על הכוחות שלהן ועל הפניות הנפשית שלהן להעניק לבית ולילדים

תשמח בכל מציאות, בין אם היא בבית ובין אם היא עובדת

אישה שמשקיעה כוחות נפש בגידול ילדיה בשלווה ובשמחה יכולה לעשות זאת בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם לא

אני מאמינה שיש נשים שעובדות בחוץ כי זה בריחה מהבית כמו שיש נשים שלא עובדות בחוץ וממורמרות

ויש גם הרבה מאד נשים שעובדות בחוץ לא מתוך בריחה אלא מתוך בחירה או אילוצים ויודעות ללמוד לשמוח עם כל מציאות שה' עשה להן ולהיות אמהות ורעיות מצוינות

תרשי לי לשאול, אני מניחה שאת לא עובדת בחוץ?

יש לי תחושה שבאיזשהוא מקום עמוק ומודחק את חווה אמביוולנטיות ביחס לבחירה שלך ולכן התאוריה שהצגת עוזרת לך להרגיש טוב יותר עם הבחירה שלך, אני טועה?

גם אם אני צודקת - זה בסדר גמור. רובינו בוחרים מתוך מכלול שיקולים מודעים ולא מודעים ולפעמים עולים בנו ספקות ביחס לבחירה שלנו ואז אנחנו מחפשים חיזוקים לבחירה

אני עובדת בחוץ, אילוצים שונים הכתיבו את אופי העבודה, מסגרת השעות, לא יכולתי להאריך חופשת לידה - שוב מאילוצים שונים. בדר"כ אני שמחה בחלקי, מודה לה' שיש לי עבודה טובה, נהנית בעבודה, מרגישה שאני ממצה יכולות שונות שפחות באות לידי ביטוי בבית. ובבית - יש לי סדר עדיפויות שאומר - קודם כל מה שקשור לגידול ילדים בשמחה, באהבה, עם תשומת לב ומחשבה וערנות לצרכים של כל ילד ואח"כ התפקוד הטכני של הבית. באמת לפעמים הצד הטכני של תפעול הבית הוא זה שנפגע יותר אבל בחלק הזה קל יותר למצוא פתרונות חלופיים כמו מזון מוכן, עזרה בתשלום ועוד

א-ב-ל להגיד לך שקל לי רגשית עם המחשבה שהילדים שלי במסגרות מגיל כל כך צעיר? אם רק תפתחי איתי את הנושא הדמעות יתחילו לזלוג.. אז אני מזכירה לעצמי מהר את כל הסיבות הנכונות שבגללן בסופו של דבר בחרנו כך ומדחיקה את העניין מהר עד הפעם הבאה...

אם טוב לאישה בבית - ברוך ה', טוב לה לעבוד - גם ברוך ה'. 

מותר לאישה לבחור מה שמתאים מתוך האופציות שה' נתן. 

מותר לנו להישאר בבית גם אם למדנו תואר וכולם ציפו שנעבוד ונעשה וקריירה ומצד שני מותר לנו לצאת לעבוד גם אם יש ילדים קטנים בבית. 

בקשר להתאווררות. נגיד יש אישה שבאמת עובדת רק בשביל כיף והתאווררות (שזה די נדיר) . אז זאת דרך הכי בריאה בעיניי. מה עדיף שהיא תבזבז כסף בסדנאות מוזרות או תעשה סיבוב אינסופי בין מספרה לסלון יופי? בעבודה היא עושה משהו מועיל. 

אני לא טיפוס אמהי במיוחד, כך נבראתי, זה מה שאלוקים הכתיב לי, והעובדה היא שעבודתי לא קשורה כהוא זה לילדים. אני נותנת לילדים שלי את כל מה שאני יכולה ואוהבת אותם לא פחות מכל אמא אחרת, אבל קשה לי להיות איתם לתקופה ארוכה מדי 24/7 העבודה נותנת לי התאווררות וגורמת לי להתגעגע אליהם ולחזור לטפל בהם עם הרבה שמחה. אני ממש לא גאה בזה-אבל השלמתי עם זה, אני חושבת שעדיף לי להיות אמא איכותית כמה שעות ביום מאשר אמא צמודה מתוסכלת. היום האופי של הנשים השתנה (אולי גם פעם זה היה כך ולא היו אופציות אחרות), בנוסף-העבודה חשובה לי-אני מרגישה שאני ממצה את עצמי וזה ממילא לא בא על חשבון הילדים, יתכן ואת צודקת בקשר לנשים מסוימות, על עצמי אני יכולה להעיד שזה ממש לא נכון.

הדורות השתנו ואיתם הצרכים וגם חלוקת הכוחות. 

כיום נשים מצד אחד חלשות יותר פיזית ומצד שני בעלות אופקים רחבים יותר, משכילות יותר וכו'...

יש נקודות מסוימות בתאוריה הזו שניתן להתחבר אליהן, אך בבסיסה אני ממש מתקשה להסכים איתה משום ש:

א. לא חסרות עבודות שלא רק שלא באות על חשבון הבית והילדים, אלא שמוציאות ממך את הטוב שבך ומשפיעות לטובה על התנהלותך בבית ועם הילדים.

ב. עבודה ומשפחה ובית לאו דווקא אמורים לבוא אחד על חשבון השני כמו שאנשים לעתים אוהבים לתאר...

ג. אישה שממצה את כישוריה בעולם העבודה ומגיעה לידי סיפוק בהחלט יכולה להביא איתה הביתה שמחה וסיפוק ולאו דווקא רק עייפות וחוסר סבלנות...

את כל זה אני אומרת מהמקום האישי שלי. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומרגישה שהיא שליחות מדהימה, אבל את מרבית השנה האחרונה ביליתי בבית בגלל שמירת הריון והוצאתי את הילד מהמסגרת בחזרה לבית לבית כדי שהוא יהיה איתי כל היום (גם משיקולים כלכליים) אבל בעיקר כי רציתי לנצל את הזמן שנשאר לו כבן יחיד. אבל אני בהחלט מתגעגעת לעבודה ולא כי לא טוב לי בבית. שמחתי מאוד להיות יותר עם הילד, והשתפרתי ממש בניהול משק הבית (מה שבעבר הייתי פשוט גרועה בו) אבל אני בהחלט חושבת שחזרה לעבודה תעשה לא רק לי אלא לכל הבית יותר טוב. אישה היא עיקר הבית, עמוד התווך והמשפיעה העיקרית על האוויר והאווירה, ואם עבודה, פרט לתרומה הכלכלית, היא גם כלי למימוש עצמי וסיפוק אישי שלה, אז רק הרווחנו עוד

ועוד נקודה למחשבה - לפי התאוריה הזו נשים שיוצאות לעבוד על מנת שהבעל שלהן יוכל ללמוד תורה רוב היום, היו אמורות להיות ממש אומללות, כי אמנם זה מבחירה אבל הן מפרנסות עיקריות...והפלא ופלא, גם בקרב הקבוצה הזו תוכלי למצוא את המאושרות שבנשים.

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

ממש ממש ממליצה על טיפול אקוויליבריו. זה יקר (סביב ה600 ש"ח לפחות) אבל מכירה המון שזה ממש הציל אותן, ואצלי גם אם לא פתר את הבעיה עצמה עדיין ממש הקל עלי.

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.

היה מין פוליגל מושחל.

הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.

שאחפש לך את הקישור שלה?

מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות

https://www.ibabylove.co.il/product/%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%9C%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%91/?gclid=Cj0KCQiAip-PBhDVARIsAPP2xc1sZuQpJCti97C2FnVx-hyC3h1YMvIaRteSp6CxmGuJkr-IySbxlf8aAmUgEALw_wcB

אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.

זאת מהמשנת יוסף

אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...

אבל היא מעולה

מדהימה

לא עשיתי, אבל יודעת שהיא מומלצת מאד מאד

עדיפות לאזור המרכז

אבל יכולה גם לנסוע לירושלים בשביל מישהו מאוד מומלץ. תודה!

עין כרם.

זו לא בדיקה נעימה. אח''כ למיטה לנוח ולשתות יומיים ואז לאט לאט. אבל עובר ללא זכר. ולא נורא. גלידה בנסיעה עזרה

תבדקי החזר מסל ההריון (הבעיה עם ללכת פרטי בעין כרם שזה אומר שהכל פרטי, כולל המעבדה וזה יקר. כלומר מעבר לתשלום לרופא המבצע) או לקבוע ליום שהיא שם ולקוות לטוב.

אמרו לי בכללי בבלינסון נגיד ומניחה שבעוד מקומות שרק מומחים מבצעים, אם מרגיע.

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

מצוינת