לצאת לעבודה זה לא באמת כזה מלבב כמו שמציגים את זה.. זה סוחט לאישה את כל הכוחות ולא סתם ה' החליט שעול הפרנסה יהיה מוטל על הגבר. ומיצוי היכולות וסיפוק עצמי זה בדיוק העניין :אישה שמרגישה שמחה במה שיש לה תהיה מועצמת בכל מציאות שהיא. היא לא זקוקה לתלות חיצונית שתסמן לה וי שהיא באמת "שווה" משהו 

לרובן לא מתאים לעבוד בחוץ.. וזה גם תכתיב שה' ברא. את הפרנסה הוא קבע שהגבר ינהל

קל "לרדת" על מישהו ולא לענות עניינית. 

ואת עושה מזה כלל גורף

לרוב הנשים שאני מכירה סביבי לצאת לעבוד לא סוחט את כל הכוחות

ולהיות עקרת בית דורש כוחות לא פחות

אישה ששמחה באמת במה שיש לה. לא דיברתי על עצמי ואמרתי שכולכן אחרת ממני.. ממש לא!

ומי שחושבת כך שתשאל את עצמה מדוע.. אולי זה עירער אצלה כמה יסודות

תחלקו אבל בכבוד

שזה אומר לעבוד בעבודה מאתגרת, להביא את היכולות שלך לקצה,

אני ממש שמחה ושלמה עם מה שאני עושה בעומק ובאמת!

נכון שיש תקופות קשות יותר וקשות פחות,

יש תקופות של שילוב מושלם עם חיי משפחה, ויש תקופות שפחות,

ולא, ממש לא חיפשתי עבודה בגלל הבלאגן העצום... את זה אני יכולה לפתור ע"י עוזרת או להביא פחות ילדים,

אני ממש לא יוצאת לעבודה כדי לברוח מתפקידי הבית, זאת ממש חשיבה מעוותת!

מילא תגידי גידול הילדים בפן הרגשי, תשומת הלב, אבל התפקידים הטכניים?? ממש לא רואה בהם אידיאל, אלא צורך נטו. ואם לא מצליחים למלא את הצורך הזה- יש פתרונות נקודתיים. (כמו אוכל מוכן, עוזרת, חלוקת עובדה עם הבעל וכד')

יש הרבה נשים שמחות ומאושרות מחיי קריירה, באידיאל ומלכתחילה.

ומה זה המשפט הזה: "לא מרוצים ממה שה' מכתיב ורוצים לעשות משהו אחר"-

ה' לא הכתיב לי לצאת לעבודה והוא גם לא הכתיב לי להתחתן ולהוליד ילדים- אני בחרתי את מסלול הקריירה שלי, אני בחרתי מתי להביא ילדים את ההפרשים בינהם ומתי לחזור לעבודה כל פעם, מתי לשלב, מה להעדיף על פני מה וכד'.

נכון שזכיתי לסיעתא דשמיא בכל צעד ושעל- החל מהלימודים, דרך קבלה למקום העבודה, הזכות להביא ילדים ולגדל אותם וכד'

נכון שיש נקודות מסויימות על המסלול חיים שלא בחרתי ולא צפיתי כמו שהריון יהיה הריון בסיכון (שמשפיע ישירות גם על חיי המשפחה וגם על פיתוח הקריירה)

אבל זה רחוק מאוד מההגדרה "ה' הכתיב".

ואני אגיד לך משהו על הדכדוך שכתבת- בהחלט מדכדך אותי להיות בבית יותר מיומיים ברציפות ואין לי טיטולים לחליף, הכלים נקיים, הכביסה וכד'.

גם אם תתני לי לראות סרטים כל היום אחרי יומיים מיציתי לחלוטין.

אם חשיבתי מעוותת, לא חייבים להגיב לה

ואני הגבתי על התאוריה.

ואם את פותחת דיון על תיאוריה מסויימת, ואני חושבת שהתיאוריה בכללותה או נקודה ספציפית בה היא מעוותת למה לא לא להגיב ולומר את דעתי?

בלי לכתוב שאני חושבת מעוות.

כתבתי ספציפית על הלוגיקה של לא מרוצה ממטלות הבית- לכן יוצאת לעבודה,

משהו לא הגיוני בבסיס של המשפט.

מי שרואה ביציאה לעבודה אידיאל, תעשה את זה גם כשאין לה משפחה ואין לה מטלות בית, נכון?

אז איך זה מסתדר לוגית עם החשיבה הנ"ל?

וזה מה שקורה בפועל, במקצועות "קרייריסטיים", בהתחלה כשרווקים נותנים פוש גדול מאוד בעבודה.

עם בניית המשפחה, מתחילים להוריד הילוך בעבודה ולהאט את קצב התפתחות הקריירה לטובת שילוב עם חיי משפחה, וכשהילדים גדלים, מעלים הילוך שוב (מתקדמים לתפקידי ניהול בכירים יותר)

ולעניין התיאוריה- יש הבדל בין תיאוריה לבין דעה אישית, לא רואה עניין להתעמק בזה,

רק לציין שבקריאה של מה שכתבת כתיאוריה או כשמחשבה אישית זה ממש שונה.

בכל אופן- מתנצלת, לא התכוונתי לפגוע אישית.

כיוון שה' מנהל את העולם.

ואנחנו פיציןת שחושבות שבוחרות ומנהלות את חיינו.

אז ממש לא ! אנחנו  מראות השתדלות ובחירה וה' הוא זה 

שמנהל הכללללללללל

ה' מנהל את העולם- ובתור מנהל- החליט לתת לי זכות בחירה,

ואני השתמשתי בה, והוא לא הכתיב לי מה לעשות- לא כי הוא לא יכול, כי ככה הוא החליט לברוא את העולם.

כשמורה מכתיבה בכיתה, לכל התלמידות יש את אותו סיכום,

כשמורה מנהלת שיעור- ונותנת את האפשרות לכל אחת לסכם כהבנתה- הסיכומים יוצאים שונים, למרות שכל התלמידות היו נוכחות באותו שיעור.

יש נקודות מסויימות שה' מכתיב כמו שהאפשרות שביצית מופרית תתפתח לתינוק- היא רק בגוף האם.

כשה' ירצה לפתוח זאת לבחירת בני האדם- בני האדם יוכלו לפתח רחם מלאכותי ולבחור אם אמא תישא בבטנה את תינוקה או מכשיר מעבדה.

ושליחות, ושל חלק השליחות לא קשורה בגידול ילדים ועבדות הבית..

יש רופאות

מדעניות

כימאיות

מוסיקאיות

מורות

ועוד ועוד..

לכל אחת כישרון שנתן לה ה',

אז אם הן יוצאות לממש אותו, אני לא חושבת שהן עושות את זה כי בעומק באמת, עצוב להן על זה

אלא הפוך

שמבחירה (וכן, גם שיקולים כלכליים) נשארתי עם כל אחד מילדי שנה,

או כמעט שנה בבית לאחר הלידה, אבל אני גרה בבועה, וגם חברתית זה מקובל כאן

כשעובדת, עובדת בערך בשעות שהילדים בגן/בית ספר כלומר עד 8-3

ומאוד מרוצה. אני מרגישה גם שאני תורמת מעצמי וגם שזה לא בא לגמרי על חשבון הילדים

נכון, מורכבים בהחלט.. ולכן הצגתי מורכבות אחת, שכך שאני מנתחת אותה

ונשים במשפחה, הן מתאימות לתיאוריה שלך.

אני, למשל, עבדתי וכבר קצת עשיתי כסף וקריירה כי התחתנתי מאוחר. אז אני נהנית להיות בבית עם הבת שלי ועולם העבודה לא קורץ לי ואני גם יודעת שיהיה לי סיוט להתמודד עם הלחץ, כי אני פרפקציוניסטית בבית ובכל דבר.

ועדיין לפעמים קשה לי עם המצב הנוכחי, רק שאין לי פיתרון. לפעמים גם להישאר בבית זה אילוץ - למי שיודעת שיהיה לה קשה מאד לעבוד וגם לטפח את הבית..

זה נושא אינסופי. לא הייתי טורחת לחשוב על תיאוריות בנידון כי זה באמת מושפע מכל כך הרבה דברים בתכונות, באופי, בכישרונות, בתנאים החיצוניים וגם במה שמקובל בחברה מסביב ובמשפחה מסביב.

אשמח לשמוע את תגובת הפותחת

א. ברור שאי אפשר לשרוד כל היום מול ארבע קירות. אבל זה לא אומר שאפשר לממש את הכוחות רק על ידי העבודה.. אפילו בורא עולם, קבע שהגבר מותאם לזה. מתווכחת איתו?

ב. שתעשה מלאכה, לא סתרתי. היא לא חייבת כל היום לקפל כביסות ולגהץ.. אבל שוב- עבודה זה לא מקום שמותאם לאישה לכתחילה. רק לנשים מאוד מסוימות שיש בהן כוחות של שליחות (רופאות, אחיות וכו')

בסה"כ כתבה תגובה עניינית

בעלי יודע לנקות..

הוא זריז הרבה יותר ממני!

אז נכון שהתוצרים לא תמיד לפי טעמי (ז"א הרף שלי בנקיון יותר גבוה ואני יסודית מאוד)

אבל זה לא אומר שהוא לא מנקה טוב!

מנסיון-גברים יודעים לעשות הכל!לכבס, לגהץ, לנקות לבשל.

פשוט לא תמיד נותנים להם הזדמנות

או שהם פשוט לא כ"כ רוצים ללמוד.

שהמקום הטבעי של האישה הוא הבית.

העבודה הפנימית והאישית צריכה להיות בסביבת הבעל והילדים.

שיציאה לעבודה היא סוג של בריחה.

גם כשיש התמודדויות במקום העבודה, עדיין יש שכר כספי שמפצה במשהו.

בבית יש עבודה ואת הפירות לעיתים רואים מיד ולעיתים רק אחרי שנים רבות.

אך כדי להחזיק מעמד צריך תמיכה!

בראש ובראשונה בעל מפרגן, שמאמין בזה.

כי הסביבה מאוד לוחצת, ומשדרת ששהייה בבית זה בזבוז זמן ובזבוז מיצוי עצמי.

לדעתי זה הפוך, לרוב הנשים לא מתאים להיות בבית כל היום, זה הרבה יותר מתיש,

התשה מנטאלית, לא פיזית.

דווקא העבודה בחוץ נותנת כוחות לעבודה אח"כ בבית

וחבל חבל חבל שאין כמעט עבודות במינון שעות נמוך, אני מאוד רוצה לצאת קצת

אבל זה מה שתוקע אותי בבית, כי אני לא מסוגלת לשים תינוקות 8 שעות במעון 

מתסכל ביותר

תפרח בבית כי עבודה זה לא קל במיוחד לנו הנשים.. וחבל שלא מציגים את התמונה השלמה ביחס לעבודה בחוץ. בכל אופן את דעתי אמרתי שוב ושוב במהלך השרשור.. נראה לי שדי מוצה תודה לעונות.

בעל, ילדים וזה..

ובכ"ז ממש לא פורחת  בבית וגם ממש לא עושה את עבודות הבית בכיף ובשמחה

ומה זה התמונה השלמה? מצד האישה? מצד הילדים?

אשמח אם תפרטי למה את מתכוונת...

למה אנחנו כנשים, שמקומנו הטבעי הוא פנימה (ובכלל כך אנו בנויות, יותר פנימיות יותר "אוגרות" )

מוצאות את עצמנו יותר ויותר בחוץ ששם קשה לנו וזה משבר לנו את הכוחות בכל רמה שיש? אולי זה בגלל שקשה לנו לשמוח בבית? במציאות שיש לנו? ולכן לדעתי, מי ששמחה במציאות שיש לה, תשמח שהיא מחליפה טיטול! ולא תראה בזה מועקה ולכן תרצה לצאת החוצה לעבוד.. היא תשמח בזה שיש לה ילד להחליף לו.. יש שמתפללים לשמוע קול בכי של תינוק וחוזרים לבית ריק.. כל כביסה זו תהיה שמחה על זה שיש לה למי לכבס, על זה שהיתה לה את הזכות להעניק חיים ולדאוג להם.. [ ואני רואה את המציאות הזו בפועל אצל נשים מסוימות]

תמונה שלמה הכוונה ביחס לעבודה. כולן מציגות את זה כאילו העבודה היא חזות הכל, וזה מיצוי הכישורים וכו' וכו'..

אבל בתכלס- זה לא נכון. עבודה לאישה זה קשה. זה שובר את הכוחות שלה.. היא טוענת שזו התאווררות ובעצם זה לגמרי הפוך

אני שמחה להחליף טיטול אבל מרגישה גם צורך לעשות משהו מעבר לזה,

ולמה את חושבת שקשה לעבוד בחוץ וזה משבר את הכוחות??

להיות דוקא עבודה..

ובודאי שכן.. אם תהיינה אמיתיות, אז תראו שעבודה בחוץ זה לא קל לאישה (והייתי גם בבית וגם בעבודות)

אבל למה דוקא דרך עבודה?!

מותר לי להגיב למי שעונה עניינית כשאני מרגישה שיש פה גלישה לתקיפה אישית זכותי לומר זאת. עם רגשות לא מתווכחים.. את חושבת שתינתן לך תשובה בכל אופן שבו תביעי את עצמך. ואני לא..

בכל אופן תודה על תגובתך

עבודה משברת את הכוחות של האישה. זה די ברור..(לא ראיתי מישהי שכתבה שזה לא מובן) זה לא מקומה הטבעי, היא יותר פנימה והגבר החוצה. וזה אגב מתבטא בהמון דברים אחרים. הקב"ה בחר דוקא בגבר כמפרנס. וזה באמת מתאים לכוחותיו.

לא כתבתי שזה לא נותן מילוי, אלא שלדעתי ברגע שזה נעשה מרצון של לברוח מהבית, אז זה מילוי מדומה ולא אמיתי.

גם כתבתי שיש נשים שיש להן ייעוד לצאת מהבית (רופאות אחיות וכו'). אבל שוב זה לא מותאם לכולן.

ממה שראיתי, נשים ששמחות במה שיש להן לא ירצו לצאת לעבודה(למקום שממילא לא מותאם להן) הן יוכלו ללמוד משהו קליל, לצאת לחוג, לקרוא וזו תהיה ההתאווררות שלהן ולא עבודה. עבודה היא לא חזות הכל ולא היא הבלעדית המספקת אויר לנשימה..

ורק מדגישה: חלילה לא אמרתי שאני שמחה במה שיש לי, וכולן הפוכות ממני (יש נשים שהבינו כך). הלואי ובעז"ה אזכה גם אני לראות בטובו של ה' עליי, בכל צעד ושעל

כל זה כתבתי כאן לאורך כל השרשור.. 

הרי זה יותר מזה.. זה משהו פנימי קשה לאישה לעבוד כל השבוע להשקיע כוחות כה רבים ואחרכך להיות עם פניות למשפחה, להשכים, לסיים בשעות צהריים מאוחרות

ומנין לך שחויתי חויה ספציפית? אין שום קשר.. 

נסכים שלא להסכים

הנחת היסוד שלך לדעתי לא נכונה - עבודה לא משברת את הכוחות של האישה.

ברור שיש עבודות שכן. נכן שגם יש נשים שעצם היציאה לעבודה מטילה עליהן עול נפשי שסוחט את כוחותיהן

ויש הרבה מאד נשים שהעבודה נותנת להן כוחות, סיפוק, שמחה שמשפיעים לטובה על הכוחות שלהן ועל הפניות הנפשית שלהן להעניק לבית ולילדים

תשמח בכל מציאות, בין אם היא בבית ובין אם היא עובדת

אישה שמשקיעה כוחות נפש בגידול ילדיה בשלווה ובשמחה יכולה לעשות זאת בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם לא

אני מאמינה שיש נשים שעובדות בחוץ כי זה בריחה מהבית כמו שיש נשים שלא עובדות בחוץ וממורמרות

ויש גם הרבה מאד נשים שעובדות בחוץ לא מתוך בריחה אלא מתוך בחירה או אילוצים ויודעות ללמוד לשמוח עם כל מציאות שה' עשה להן ולהיות אמהות ורעיות מצוינות

תרשי לי לשאול, אני מניחה שאת לא עובדת בחוץ?

יש לי תחושה שבאיזשהוא מקום עמוק ומודחק את חווה אמביוולנטיות ביחס לבחירה שלך ולכן התאוריה שהצגת עוזרת לך להרגיש טוב יותר עם הבחירה שלך, אני טועה?

גם אם אני צודקת - זה בסדר גמור. רובינו בוחרים מתוך מכלול שיקולים מודעים ולא מודעים ולפעמים עולים בנו ספקות ביחס לבחירה שלנו ואז אנחנו מחפשים חיזוקים לבחירה

אני עובדת בחוץ, אילוצים שונים הכתיבו את אופי העבודה, מסגרת השעות, לא יכולתי להאריך חופשת לידה - שוב מאילוצים שונים. בדר"כ אני שמחה בחלקי, מודה לה' שיש לי עבודה טובה, נהנית בעבודה, מרגישה שאני ממצה יכולות שונות שפחות באות לידי ביטוי בבית. ובבית - יש לי סדר עדיפויות שאומר - קודם כל מה שקשור לגידול ילדים בשמחה, באהבה, עם תשומת לב ומחשבה וערנות לצרכים של כל ילד ואח"כ התפקוד הטכני של הבית. באמת לפעמים הצד הטכני של תפעול הבית הוא זה שנפגע יותר אבל בחלק הזה קל יותר למצוא פתרונות חלופיים כמו מזון מוכן, עזרה בתשלום ועוד

א-ב-ל להגיד לך שקל לי רגשית עם המחשבה שהילדים שלי במסגרות מגיל כל כך צעיר? אם רק תפתחי איתי את הנושא הדמעות יתחילו לזלוג.. אז אני מזכירה לעצמי מהר את כל הסיבות הנכונות שבגללן בסופו של דבר בחרנו כך ומדחיקה את העניין מהר עד הפעם הבאה...

אם טוב לאישה בבית - ברוך ה', טוב לה לעבוד - גם ברוך ה'. 

מותר לאישה לבחור מה שמתאים מתוך האופציות שה' נתן. 

מותר לנו להישאר בבית גם אם למדנו תואר וכולם ציפו שנעבוד ונעשה וקריירה ומצד שני מותר לנו לצאת לעבוד גם אם יש ילדים קטנים בבית. 

בקשר להתאווררות. נגיד יש אישה שבאמת עובדת רק בשביל כיף והתאווררות (שזה די נדיר) . אז זאת דרך הכי בריאה בעיניי. מה עדיף שהיא תבזבז כסף בסדנאות מוזרות או תעשה סיבוב אינסופי בין מספרה לסלון יופי? בעבודה היא עושה משהו מועיל. 

אני לא טיפוס אמהי במיוחד, כך נבראתי, זה מה שאלוקים הכתיב לי, והעובדה היא שעבודתי לא קשורה כהוא זה לילדים. אני נותנת לילדים שלי את כל מה שאני יכולה ואוהבת אותם לא פחות מכל אמא אחרת, אבל קשה לי להיות איתם לתקופה ארוכה מדי 24/7 העבודה נותנת לי התאווררות וגורמת לי להתגעגע אליהם ולחזור לטפל בהם עם הרבה שמחה. אני ממש לא גאה בזה-אבל השלמתי עם זה, אני חושבת שעדיף לי להיות אמא איכותית כמה שעות ביום מאשר אמא צמודה מתוסכלת. היום האופי של הנשים השתנה (אולי גם פעם זה היה כך ולא היו אופציות אחרות), בנוסף-העבודה חשובה לי-אני מרגישה שאני ממצה את עצמי וזה ממילא לא בא על חשבון הילדים, יתכן ואת צודקת בקשר לנשים מסוימות, על עצמי אני יכולה להעיד שזה ממש לא נכון.

הדורות השתנו ואיתם הצרכים וגם חלוקת הכוחות. 

כיום נשים מצד אחד חלשות יותר פיזית ומצד שני בעלות אופקים רחבים יותר, משכילות יותר וכו'...

יש נקודות מסוימות בתאוריה הזו שניתן להתחבר אליהן, אך בבסיסה אני ממש מתקשה להסכים איתה משום ש:

א. לא חסרות עבודות שלא רק שלא באות על חשבון הבית והילדים, אלא שמוציאות ממך את הטוב שבך ומשפיעות לטובה על התנהלותך בבית ועם הילדים.

ב. עבודה ומשפחה ובית לאו דווקא אמורים לבוא אחד על חשבון השני כמו שאנשים לעתים אוהבים לתאר...

ג. אישה שממצה את כישוריה בעולם העבודה ומגיעה לידי סיפוק בהחלט יכולה להביא איתה הביתה שמחה וסיפוק ולאו דווקא רק עייפות וחוסר סבלנות...

את כל זה אני אומרת מהמקום האישי שלי. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומרגישה שהיא שליחות מדהימה, אבל את מרבית השנה האחרונה ביליתי בבית בגלל שמירת הריון והוצאתי את הילד מהמסגרת בחזרה לבית לבית כדי שהוא יהיה איתי כל היום (גם משיקולים כלכליים) אבל בעיקר כי רציתי לנצל את הזמן שנשאר לו כבן יחיד. אבל אני בהחלט מתגעגעת לעבודה ולא כי לא טוב לי בבית. שמחתי מאוד להיות יותר עם הילד, והשתפרתי ממש בניהול משק הבית (מה שבעבר הייתי פשוט גרועה בו) אבל אני בהחלט חושבת שחזרה לעבודה תעשה לא רק לי אלא לכל הבית יותר טוב. אישה היא עיקר הבית, עמוד התווך והמשפיעה העיקרית על האוויר והאווירה, ואם עבודה, פרט לתרומה הכלכלית, היא גם כלי למימוש עצמי וסיפוק אישי שלה, אז רק הרווחנו עוד

ועוד נקודה למחשבה - לפי התאוריה הזו נשים שיוצאות לעבוד על מנת שהבעל שלהן יוכל ללמוד תורה רוב היום, היו אמורות להיות ממש אומללות, כי אמנם זה מבחירה אבל הן מפרנסות עיקריות...והפלא ופלא, גם בקרב הקבוצה הזו תוכלי למצוא את המאושרות שבנשים.

אלו מטלות שלא מנוגדות והפוכות מאופיה וטבעה של האישה.. וברור שלא אמרתי שצריך לשבת בבית בבטלה.. בודאי שלא. אבל שוב- לא אחזור על עצמי..

ברגע שעושים עם עוד זוגות/משפחות לפעמים חלק מהדברים שכתבת מתעוררים (איך קובעים את המסלול? את התוכנית וכו' - אלה דברים שעלולים להיות מלווים בדעות סותרות ובקצת מתח לפעמים). נראה לי שצריך לקבל את זה איכשהו כי זה חלק מ"עבודה בצוות".

מצד שני עצם המפגש אמור להיות מהנה בסופו של דבר, ולתרום ללב הרבה יותר ממה שהוא עלול לפגוע בו. רכילויות לדוגמה? אישית הייתי מתרחקת מחבורה שבה ככה מדברים אחד על השני.

בסוף, באופן אישי אני קצת חולקת על המסקנה שלך. הכי כיף זה לחגוג עם חברים טובים באווירה טובה. אבל אם לבחור, לי הרבה עדיף להיות לבד רק אנחנו מאשר עם אנשים שאיתם אהיה עסוקה בהשוואות ואפחד מיחס צבוע... הייתי מחפשת חברים אחרים, ועד שאמצא הייתי מעדיפה לחגוג לבד.

מקווה שזה כיוון שעוזר 🫶🏼

אנחנו לא מגיעים למפגש לחוות דעה, אבל זה מתעורר. ולא בהכרח רע אלא אנושי.

בס"ד
 

קצת השוואות פה ושם בתוך הלב זה נראה לי משהו אפשרי וסביר אם יקרה, אם כי ממש לא בהכרח.

הקטע של הרכילויות, זה ממש ממש תלוי מי הנפשות הפועלות וממש לא חובה שיהיה. 

ששאר הזוגות מרכלים לפעמים בינתם לבין עצמם על כולם, כולל כמה זוגות ביחד על מישהו, וכולל עליכם. זה הרגיש לי מצב ממש לא נעים שממש לא הייתי רוצה להיות בו.

עכשיו אני מבינה שאת מתכוונת למשהו יותר מתון, לדיבור בין בני הזוג בסוף היום. שזה באמת יותר טבעי ויותר מצוי, אם כי לדעתי, מעבר לעניין ההלכתי שיש בזה, יש בזה משהו שפוגע בלב, בטוהר היחסים וביטחון העצמי שלנו בסופו של דבר. יש דיבור שהוא ברמה של פריקה, וזה מובן הרבה יותר. אבל סתם רכילות כדי לשתף מה הרושם שאחרים עשו עלינו, נראה לי ששווה ללמוד להפחית, כל אחד איפה שהוא נמצא ביחס להרגל הזה, כי בסוף כמו שאת אומרת זה משאיר טעם לא טוב, גם אצלנו-בתוכנו. (אני אישית עם אמונה ללא בסיס ואולי אפילו שגויה שמי שמשתדל לא לדבר על אחרים, גם פחות מדברים עליו. ולכל הפחות, אני חושבת שפשוט הרבה פחות חושבים על האפשרות שידברו עלינו, אם אנחנו גם משתדלים לא לדבר על אחרים).

לגבי מפגשי חברות וכו', אותו דבר. המורכבות באמת מוכרת. החיבור עובר דרך דיבור, והדיבור לפעמים יכול לקחת אותנו לכל מיני מקומות. אני חושבת שבסוף בתוך תוכנו אנחנו יודעות מה נכון ומה פחות מתאים לשתף. לפעמים ניפול ונגיד יותר ממה שרצינו, זה חלק מהלימוד. אבל בכללי שווה שהשאיפה תהיה  לבסס חברויות על דיבור מותאם. השאיפה, כן? לא תמיד נצליח, אבל לפחות שההתכוונות תהיה כזאת. אגב לגבי זה אני מאמינה שכשמחליטים שלשם אנחנו שואפות, ה' רואה את המאמץ ושולח חברות באותו ראש.

אבל בקצרה אני לא עושה את החשבונות האלה, יוצאת עם המשפחות שנעים לנו עם ההורים ולילדים שלנו נעים עם שלהם.

כן, כל משפחה היא אחרת ויש כאלה שיותר "טובים" בדבר כזה או אחר. לא מפריע לי ככ האמת.

טבעי שאחכ בעלי ואני מדברים ביננו על איך היה ועל אחרים, משתדלים לא להכנס יותר מדי לפרטים אבל קורה.

אם בקבוצה מדברים על מישהו - פחות קורה אצלנו בחבורות, אבל פשוט לא נכנסת לשיח הזה. זה לא נכון ולא יפה לדעתי. 

לא החבורה על מישהו.

זה כמו שגם זוגיות דורשת התפשרות\ צמצום מסוים\ התחשבות באחר אבל שווה לעשות את זה ולהיות בשניים. 

אף אחד לא מושלם, אבל שווה להיות בחבורה. פשוט יש בזה מורכבות.

זה כמו מפגש רק עם חברות- אני זקוקה לזה מאד אבל אחרי, יוצאת קצת בעמדה לא נוחה שכל אחת משתפת אבל קצת "נכנסת לחיים של האחרת". ותמיד מרגישה אולי עברנו גבול? אולי חשפתי קצת יותר מדי? אני בטוח שמעתי יותר ממה שרציתי לשמוע. הרי אחרי ש"המידע" יצא החוצה, כל אחת מהחברות יכולה להתהלך איתו ולפרש כרצונה. 

לטוב (נניח שיתפת בהישג של הילד\שהבעל קנה לך פרחים היא יכולה לקנא או מצד שני ספרת על חולשה\קושי\מורכבות היא יכולה לרחם)- אבל הבעיה, שאתה לא יכול בלי שיתוף אם יש קרבה בין החברות.

כי גם אנחנו לא מדברים באופן הזה. זה קורה גם אחרי מפגש עם שכנים או משפחה.

טבעי לחלוק תחושות "וואי יוסי כהן קצת לחוץ הוא ממש לא שיחק יפה עם דודי. התבאסתי" או "חבל לי שדוידוביץ לא על הילדים שלהם, כי אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הילדים איתם והם מפסידים חברים שהם אוהבים"

בעיני זה לא אמירות פסולות כי התכלית שלהן היא לא רכילות.

לא חושבת שיש בשיתוף גבול אובייקטיבי. כל אחד ומה שנעים לו..  לא אכנס לשיחות עם חברה שמשתפת קבוע דברים שאני לא מעוניינת לשמוע, ולא אשתף מה שלא בא לי. יוצאת מנקודת הנחה שמה שסיפרתי עלול לעבור הלאה או להיות מפורשן ומשתפת בהתאם. וכן אני בוחרת למי אספר מה גם לפי מה שנראה לי שתרגיש השומעת וגם לפי התגובה המשוערת שלה

חברות לא פה רק בשביל זה

אפשר גם פשוט שיהיה כיף בלי שכל אחת תשמע מה הבעל קנה לשנייה ולא כל מפגש חברי הוא מפגש פריקה. וגם אם כן - בפרופורציות. אני סומכת על החברות שלי שהן מספיק בוגרות (ובוחרת אותן כאלה) כדי להבין ששיתוף של רגע בחיים לא מעיד על הכל, אם כבר שיתפתי משו.

ואם זה נוגע בי, השיתוף, אז צריך להתבונן בו.

מתחברת למה שכתבה @דיאן ד. על סנטר חזק, ואני בכלל לא משתפת דברים כאלה, כמו מה הבעל קנה לי ומה בזבזתי. אי אפשר לדעת איפה זה פוגע את הבנאדם שיושב מולך 

ואגב,הלכות לשון הרע תקפות גם במפגש חברות. 

איך את מגדירה חברים?
ומה הם בשבילנו?
אם חברים זה מה שאת מתארת, אז עדיף רק אני ובעלי והילדים...

ואז לא מפריע לך העצות, ההשוואות, הפערים וכו'.

את פשוט עושה רק מה שמתאים לך ונכון לך ושמה פס על כל השאר.

אגב, לנו אין זוגות חברים.

לבעלי יש את החברים שלו, לי יש את החברים שלי.

אם לצאת עם מישהו זה רק המשפחה היותר מורחבת (אחים/ אחיות שלי או שלו)

לא יודעת מה הכי נכון,

אבל ככה אני גם פועלת במציאות.

נהנים מהביחד, ושמים פס על מה שלא מתחברים.

מי שמעקם את האף שישאר עם אף עקום, לא מפריע לי.

ואין דבר שמישהו מכריח אותי להקשיב למשהו.

תמיד יש לי אפצי חזק לשלוף 😉

וגם אלה שתמיד יודעים לאן ללכת, אצלנו זה אלה שיודעים לבחור את המסעדה. זורמים עם הכל. למי אכפת. אם יש מסעדה אחרת שממש אהבתי תמיד יהיו הזדמנויות אחרות.

כשהסנטר הפנימי מסרב להוציא את סרגל ההשוואות אז ההתמודדות עם ההתנהגות ממש קלילה, האווירה טובה, יש יותר פרגון ופחות תחרות אז גם נהנים יותר.

ספציפית לגבי ההשוואות- הרגשתי שזה הרבה בראש שלי... כלומר אני בעצמי משווה אותנו כל הזמן לאחרים (וזה גם מה שמלחיץ אותי. כי תכל'ס לא עד כדי כך מלחיץ מה שכהן יגידו עלי... אני לא כזה מעניינת אותם... זו אני שמלחיצה את עצמי)

ואז החלטנו לנסות לא להזכיר שמות בכל השיח על ה"חבורת" זוגות שאנחנו בה. כלומר כן לספר וכאלה פשוט בלי שמות (ויש מספיק בחבורה כדי שלא נדע על מי השני מדבר)

וואו זה ממש עשה לי טוב פתאום הרבה יותר הרגשתי נפרדות... ואני באמת פחות משווה, כי פחות כיף להשוות כשאין למי לומר את זה;)

ועוד משהו קטן לגבי החוסר הדדיות- הייתי קצת מפחיתה את המקום שהחבורה הזו תופסת בלב, אולי ליצור עוד קשרים עם חברות אחרות... ואז הקשרים "קלילים" יותר מבחינת ההתייחסות שלך אליהם ופחות מחייבים. אז גם את מה שקורה בהם פחות לוקחים בצורה דרמטית

בהצלחה רבה רבה@

נמצאים יחסית הרבה ביחד

ואין את האווירה הרעילה שאת מתארת

יכול להיות פה ושם דיבורים על אחרים

אבל דברים לגיטימיים ולא ריכולים מגעילים

כן הרגשנו באיזשהו שלב שהקשר מעיק מידי וקצת תפסנו מרחק

אבל זה היה דיי הדדי אז זה בסדר

בגדול אני לא עושה השוואות מי עוזרת יותר או מי מארחת יותר

פשוט מה שזורם

יש תקופות שאני עוזרת ויש תקופות שפחות

מזה לא...

אולי את רגילה לריגולים מחדר מורים,

אבל בסטנדרט הרגיל נראה לי שאנשים נחמדים אחד לשני באמת. ולא מלכלכים מאחורי הגב.

חסרונות יש לכולם

ומי שבוחר ללכלך על אחרים זה כי אין לו חיים, ואין לו מבט פנימה לתקן את החושך הפנימי של עצמו

דווקא בגלל שהתרגלתי להיות בצד הנמוך של הסקילה, זה לא מאיים עליי.

את אמא משקיעה יותר? יופי. נהדר. אני אלמד ממך.

יש לכם זוגיות לקנא? אז אקנא קצת ואלמד מזה מה אני רוצה לעצמי.

המקום הנמוך הוא המקום הנכון יותר, לדעתי.

כי הוא גם אנושי יותר. אנשים הם לא שלמות, יש בהם דפקות.

ודווקא הדפקות והפגמים הם מגלים משהו אמיתי עלינו, הרבה יותר מההישגים שלנו, והחנחונים שלנו.

שהם לא בני דודים.

לא זורם פשוט, כל אחד במשפחה שלו וזה סתם מעיק.

ויותר מידי יכול גם לפגוע בפן ההורי (כמו שאת קצת תיארת) או בפן הזוגי.

אם את אוהבת את זה,

הייתי אומרת תצאי רק עם משפחות שזורם לך איתם ושאת לא צריכה לחשוב כל הזמן מה עושים מה אומרים

הידיים שלו כל היום בתוך שם

מפזר את זה בכל מקום

לא מצליחה לרדוף אחריו לשטיפת ידיים.

והקטע המבאס זה שאחיו ואני סיימתי סבב ורמוקס רק לפני שבועיים 

מה לא עשיתי זה פשוט סיוט

אז רק חיבוק להבנה

תנסי לשים אותו באמבטית סוכר הרבה פעמים התולעים יוצאות וזה נרגע (לא תמיד) וזה בלי הכאבים של להוציא

וגם ראיתי שיש פעמים שעוזר לשים וזלין בפנים אחרי שמוציאים - גם זה לא תמיד עוזר אבל היו כמה פעמים שזה ממש עשה לילה שקט

אמאלה אני ככה בול

עוד הוא פחות נדבק מאחיו האמצעי.

האמצעי שלי זה בלתי נסבל

כל חודשיים

מה לא עשיתי

במה לא השתמשתי מסכן

הבאתי לו שמן גרעיני דלעת בין היתר

אמבטיות סוכר

וזלין

נו-וורם

ריססתי את כל הידיות של הבית באקונומיקה.

הבגדים שלהם בהרתחה כבר כמה חודשים ברצף

ואין

פשוט סיוט באמת

מעדיפה כינים

מתלבטת אם ללכת לישון וכל פעם שהוא קם לגרד לו עם מגבונים בעדינות.

מרגישה מיותר שמחפשת בפנים כבר מ7 בערב.

אני גמורה מעייפות

ועוד אחרי אתמול שגם לא ישנתי.

אין אני מתקשה לשרוד את הלילות האלה.

הוא צורח צרחות אימה.

זה כואב לו כפול 3 מילד רגיל. בגלל הויסות חושי הוא מרגיש את זה בעוצמות

כל הישבן שלו חתכים ופצעים מרוב שגירד

מה שהכי עזר אצלנו ברמה המיידית (אחרי הוצאת התולעת אם היתה מחוץ לפי הטבעת)- להכניס שן שום לפי הטבעת.

לבחור שן שום קטנטנה, לקלף בלי לפצוע, לשים בתוך שמן זית כדי שיהיה לה ציפוי שמנוני שיקל על ההכנסה שלה ולהכניס בעדינות לפי הטבעת. (התנוחה הכי מייטבית להכניס- הילד מתכופף כך שהישבן שלו פונה כלפי מעלה. מכניסים את שן השום ומבקשים ממנו מיד לעמוד ולכווץ את הישבן. כלומר ההיפך מהנטיה לדחוף החוצה). אצלנו עבד פלאים.

יודעת שיש אסכולה שאומרת שזה יכול לשרוף או להכאיב וכו'.. ב''ה לא נתקלנו בבעיות.

מחילה.

נר אקמול לא.

ד.א- לא הכנסתי להם מעולם נרות.

יש לי. אבל משתמשים באקמולי/נורופן מהפה בד"כ .

לערבב שמן זית עם מלא שום כתוש

למרוח על כפות הרגליים

לגרוב גרביים

אני מפחדת לנסות את הקטע של השום שלא יקבל כוויה

אשאל את בעלי מה הוא אומר

שן שום שלמה קלופה אבל בלי חתך אחד

מצפה בווזלטם

ולמעט פעם -פעמיים שלא עזר

מעולם לא היתי צריכה וורמוקס עבד אוטומט עשרות פעמים עם כל הילדים והחזיק תקופה ארוכה מאוד 

לא התלוננו אפפעם על הטיפול הזה. נרדמים ישר ..)

מנה אחת לא מספיקה, וצריך לתת יום אחרי יום.

אתם יכולים להתייעץ עם הרופא

בדרך כלל אם רואים, נותנים לכל המשפחה, וצריך לכבס מצעים ומגבות.

אני לא חושבת שיש מה לנסות למצוא אותן, חבל בשבילך ובשבילו.

הוא עדיין סובל, ולכן צריך טיפול. 

היינו אצל רופא אמר לתת עוד מנה עכשיו

ועוד שבועיים שוב

דבר ראשון

יש ילדים שהתולעים לא יוצאות אצלן החוצה

אני מחפשת קצת אם לא מוצאת אז זהו..

יותר מזה גם לא נשמע לי בריא

דבר שני

לדבר לדבר

לדבר

להסביר לו שזה מאוד לא נעים, מה כן עוזר לנגב טוב, לשטןף יידים עם סבון אחרי שירותים ולפני אוכל

מה לא עוזר- לגרד , רק מחמיר את המצב, ומגביר את הכאבים

להסביר ברוגע, בהיגיון. בגובה העיניים

דבר שלישי

הרופאה שלנו אומרת שלוש ימים ברצף ואז שבוע הפסקה ואז עוד מנה וכאן בפורום קראתי על המלצה של מנה נוספת אחרי שבועיים כדי למגר סופית. אם את כבר נותנת אז ממליצה על כל המנות כדי להגביר סיכוי

דבר רביעי

אצל כל ילד עזר אצלנו משהו אחרולתקופה אחרת

אבל היה תקופה שעזר לאחד הילדים לאכול כמוסות שום- היה לועס אותם וגם פרובלמטיקה לתת בנוסף לחזק מערכת עיכול.

דבר חמישי

אני לא מכבסת בכלל

אף פעם לא עזר ומכניס את החיים לסיוטטטט

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!

הוא משתדל לשטוף והכל אבל הבנתי שבגן לא משהו ההיגיינה.

הם מכינים לפעמים אוכל ביחד וקיבלתי זעזוע שם.

להגיד לה כמה הוא סובל מהתולעים.

לשטוף ידיים עם סבון לפני הכנת אוכל משותף זה די בסיסי... (בהנחה שהם לא עושים את זה). לא שזה ימגר אבל אולי יעזור..  

ודבר נוסף, כדי להתמודד- למרוח כמות נדיבה מאוד של ואזלין בפי הטבעת והאזור לפני השינה/בערב כשמציק,  בבוקר לשטוף את הישבן היטב גם עם סבון.

לחזור על זה 2-3 לילות.

ואם צריך אז שוב שבוע אחרי שוב כדי למגר את אלה שגדלו בינתיים.

גם אנחנו עכשיו בזה..

יש בחנות טבע מוצר שנקרא קלינתול

לוקחים 3 ימים או יותר בבוקר ובערב ואפשר למרוח גם במקום.

אני רואה שזה עוזר..

הפעם הן יותר עקשניות כנראה, הפסקתי אחרי 3 ימים והמשכתי שוב. הילדים כבר מבקשים את זה…

אני נותנת להם ורגועה שזו לא תרופה חזקה כמו ורמוקס ואפשר לשחק עם זה יותר

זה רעיון מצוין! באמת עבד, אבל המחיר היה כבד...

(וזה גם לא חסם לגמרי את הריח שלו אז משני הכיוונים לא נשמתי)

תודה על החיבוק.

בחיים לא הייתה לי תחילת הריון קשוחה כל כך. 

או למצוא ריח אחר עדין יותר?

ויכול להיות שזה הריח של הכביסה ולאו דווקא שלו?

או שילוב של השניים?

אולי שווה לנסות להחליף את החומרי כביסה?
 

זה ממש מאתגר.

מאחלת שבע"ה ישתפר בקרוב.

בבריאות, שמחה, וידיים מלאות.

אין לי עצות, רק חיבוק 🫂 ( או אולי עדיף שלא חחח )

לי גם ממש הפריע אבל לא ברמה כזאת 

כנראה שגם זה תפס גובה עם ההיפראמזיס הפעם.

לא קל. 

1. לקנות בעצמך דאודורנטים, משחת שיניים, סבונים וכו' שמריחים לך סבבה ולהחליף מגבת גוף בתדירות גבוהה יותר.

2. לישון עם מאוורר לידך.. אפילו על מצב 1 זה עוזר.

3. להתפלל לה' 🩷

ושיעבור כבר!!! חיבוק!

אולי איזה חולצה עם ריח של כביסה ספציפית שאהבת,

להסניף אותה חזק ולישון עם זה...

נשמע סופר מאתגר גם לך וגם לבעלך... חיבוק

בעלי היה מתבאסת שהוא רק נכנס הביתה ואני ישר מקיאה...

אין לי פתרונות.. שולחת כוחות♥️♥️

לא יודעת באיזה הריון את, אבל זה תופעה מוכרת מאוד.

מציעה קודם כל לדבר על זה, ושיבין שזה לא אישי,

אלא תופעה שהמון נשים סובלות ממנה.

(זה משפיע על עוד תחומים, ואם זה לא מדובר בינכם, אז זה גם לשאת לבד את העניין הזה)

אח"כ תוכלו לחשוב ביחד על פתרונות.

כמו: שלא יתבשם יותר מידי, או שיתקלח יותר.

חיבוק, הלוואי שיעבור לך מהר.

בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות, אמא בריאה ותינוק בריא.

אצלי הייתי עוברת חדר (או מבקשת ממנו לעבור)

כבר מההתחלה ולא מחכה עד לשיא הבחילות כדי לעבור.

לדבר אפשר בשיחת ווידאו ולהיפגש אפשר בחלל פתוח ולא מקרוב מדי.

ולא הבנתי מה עובר עלי ומה הז השטות הזאת...😱😱😱😱

סליחה שלא מעודדת,

אבל אני לא מצאתי פתרונות

כל דבר אבל כל דבר עשה לי ריחות נוראיים

סבונים שמפואים, מרככי כביסה - רק מהריח הייתי טסה להקיא.

והריח בחדר שינה גמר אותי!!

לא הייתי מסוגלת לישון

אולי אולי אולי עזר לי לפתוח חלון שיהיה רוח ממש חזקה.

אבל האמת, גם לזה היה ריח נוראי.

בגדול חייתי בתוך מזבלה כמה חודשים ופשוט ניסיתי לנשום רק מהפה.

בעלי היה יוצא מהקלחת והייתי צורחת לו שהסבון שלו מסריח ורצה להקיא.

בת דודה שלי אמרה לי שאחת השיטות היא להחליף לסבון אחר.

ככה דלא תהיה התנייה אוטומטית.

תביני- אני 6 שנין אחרי ההריון האחרון ועדיין יש ריחות שמוגדרים 'ריח של הריון' בבית.

סבון כחול לא נכנס אלינו

בקיצור- נסו להחליף סבונים ואחרי ההריון תנסו לחזור לישנים. אולי יעזור. 

אני מכניסה אותם לתוך האמבטיה כשהבטן כלפי מטה.

ככה הם יותר רגועים מאשר הפוך.

רק בסוף אני הופכת כדי לסבן את הבטן.

לא שוטפת בכלל בטוש בגיל קטן, רק במים שבתוך האמבטיה.

כשאת מוציאה אותה ומלבישה, תשימי לב שלא קר מידי.

תנקי עם מגבונים אם צריך

כל התינוקות שלי באמבטיה היו בסדר

ברגע שהצטרף הטוש- צרחות. משהו בו מלחיץ תינוקות

נראה לי קוראים לזה צופי.

הרבה יותר נעים מהפלסטיק.

בנוסף לבדוק את טמפ' המים עם המרפק שלך. תינוקות לרוב לא אוהבים מים חמים. פושרים חמימים מסםיק להם בהחלט (אני מתפלאה לפעמים על המים שבן ה3 וחצי שלי אוהב. אבל ככה נעים לו. אם אני מחממת יותר חם לו).

ולא משתמשת בכלל בטוש בגילאים קטנים. מקסימום בכיור את אזור הטיטול אם חייב, ועדיף שהמים יפלו על היד שלך ואז אליו. וכמובן לא חמים מידי. 

לבדוק את חום המים, ולתת לפיצפונת להסתגל, זה חלק מההסתגלות לעולם הזה. אצלי עד גיל עשרה ימים בערך הוא צרח וצרח, (בשלושה ימים הראשונים הוא גם צרח בכל הורדת מכנסיים להחלפת טיטול) עד גיל חודש זה כבר היה הרגעים הכי מאושרים ומחוייכים שלו ביום. אני לא עשיתי שינוי, הוא למד להסתגל ולאהוב את זה. התפקיד שלי היה לתת לו הזדמנות יום יומית להסתגל עם אמא רגועה ובטוחה בעצמה, לא נלחצת מהבכי ולא מוותרת על מקלחת בגללו.

מקלחת על דפני אבל בגיל הפיצי עם היד שלי מתחת לגב שלו והראש שלו קרוב למרפק שלי, בלי טוש, מסבנת עם היד השניה ושוטפת מהמים באמבטיה עם היד.

הייתה צורחת במקלחת עד גיל גדול ממש, סביב שנתיים.

הפתרון היה לקלח מהר, לנסות לעשות נעים אבל מהיר ותכליתי, בלי שירים או משהו כיף ולעבור הלאה.

רוב הצורחים האחרים עבר להם כעבור כמה חודשים 

בידיים מלאות.

הריון תקין וקל

יפה לראות שלאחד זה פחד נוראי ולשני חלום מתוק

בשעה טובה יקרה

תמיד אני בחרדות מתאומיםםם....

שפע שצריך אליו כלים מרובים.

מזל טוב!! 

זוכרת את עצמי בהריון הראשון הולכת לי ברחובות ירושלים חושבת לעצמי: אני בהריוןןןןןן!!! אהההה!! רוצה לדלג ברחובות מאושר...

(עד שהתחילו הבחילות ורציתי למות בגדול 😅 )

בע"ה הריון קל בידיים מלאות!

מכירה כ"כ את ההתרגשות והרצון לצרוח,

אישית קצת נרגע אחרי יום/יומיים (כמובן השמחה האדירה נשארה) וסיפרנו להורים כשהרגשנו מוכנים. סביב שבוע 9 -11. תלוי הריון.

היה לנו מיוחד שזה היה שלנו לתקופה

מסוג המבחנים שאין להם מועד ב'

או שאת באה מחדר לידה או נוסעת לחדר לידה משם

לי היה מבחן שבועיים לפני תל''מ, שרדתי.

הייתי בלחץ אימים, בקושי הצלחתי ללמוד למבחן מרוב לחץ

אז ביום של התלמ אמאאאאאא

שיהיה הריון קל תקין בידיים מלאות

מחכה לסקירה לדעת בוודאות שיש לי אחד....

כבד לי יותר מתמיד!

מצאו עוד אחד.....

בהריון האחרון לקח לי הרבה זמן לעכל שיש רק עוברון אחד

זה אפילו אכזב אותי ברמה שבעלי היה צריך להזכיר לי שנס שיש 1 כי גם לו חיכינו ועברנו המון עד שהגיע.......

העיקר שיהיה בבריאות ובידיים מלאות

זה מה שהרגשתי בכל תחילת הריון, שאין סיכוי שאני מצליחה לשמור בסוד, באלי לצעוק את זה לכולם

אנחנו מספרים להורים, מיד אחרי הבדיקה הביתית, אבל זה גם תלוי קשר ומה שמרגיש.. אז תעשי מה שמרגיש לך הכי נכון וטוב לכם

ולגבי התאומים זה גם קטע, כי בגלל שאני מחכה להריון כבר כמה שנים, יש איזה מקום בלב שבאלי תאומים, סוג של פיצוי🫣

מצד שני, יודעת בפנים שמעדיפה אחד אחד, אפילו צפופים, אבל בנפרד😅

חיכינו כל כך הרבה זמן להריון, שכאילו מצד אחד את רוצה שניים

מצד שני, ניובורן אחד זה התאבדות מבחינתי אז שניים?

לא מדמיינת את זה עובר אצלי בלי קטסטרופות מכל הכיוונים, אולי אני אצליח להנות מתאומיך כשיהין בני ארבע

אמרתי לבעלי, אם הקב''ה רוצה לעשות לי בית ספר ולצחוק עלי, אז שיביא לנו תאומים 

ומביא לפי הכוחות

זה היה לי גם כשחיכינו להריון הראשון, בגלל שחיכינו כבר רציתי ממש תאומים, ואז היה אחד והרגשתי שתכל'ס באמת זה הכי מתאים לי ולא הייתי מסוגלת שניים יחד

ואז הריון שני הגיע תודה לה' ממש מהר, אז זה הרגיש לי תאומים, אבל יותר בקל

עכשיו כששוב מחכים, משתדלת להאמין שמתי ומה שה' יחליט להביא זה הכי נכון וטוב

העיקר שיהיה בקלות, בבריאות ובידיים מלאות❤️

או קולרבי יתרונות

ואז לקרוא מה זה עושה לגוף ממש עושה חשק..

ואיזה אלופה אתתת שאת חותכת לילדים! ממש חשוב!!

סחתייןןןןןןן

ועוד משהו, אולי לאכול את זה עם מטבל, נגיד טחינה גבינה או משהו יותר מושקע..

איך זה עובד בדיוק?
תודה

אם היו לי ירקות חתוכים - הייתי אוכלת הרבה!

בכל אופן, ירקות בסלט זה יותר טעים לפעמים. ואם גם יש מטבל כלשהו - אז כיף לאכול כך ירקות שלמים.

משהו באוכל שחתכתי לעצמי פחות מגרה אותי

אם עבר זמן אז סבבה לי

פשוט יוצא לי החשק לאכול מיד

נגיד לאחרונה אוהבת להחזיק במקרר תמיד קופסה גדולה של כרוב חתוך עם לימון שמן זית מלח

זה גם ככה משהו שטעים יותר אחרי שישב ברוטב

לשטוף את הירקות והפירות ולייבש לפני ששמים במקרר- ככה יותר זמין מהמקרר, פשוט לקחת ולאכול.

מטבל זמין (טחינה, קוטג', גבינה לבנה, פסטו, מה שיש)

סחיטה קטנה של לימון מעל מה שחתוך תמיד משדרג

גזר אפשר לגרד מראש גם. 

* שימורים- תירס גמדי, מלפפון חמוץ.

* סלט בורגול- בורגול דק, מים, פלפלים חתוכים לקוביות קטנות, בצל ירוק, תבלינים ומים ולמקרר (מוכן תוך כמה שעות ללא צורך בבישול).

* ברוקולי וכרובית בתנור- קצת שמן זית, מלח ותבלינים שאוהבים .

* סלק בוואקום- לחתוך, לטבל ולמקרר.

* פירות נגישים שלא דורשים התעסקות- קערה עם פירות שטופים- תפוחים, אפרסקים, בננות וכו.. שלא צריך לקלף ואפשר לאכול על הדרך.

* תמרים עם שקדים ואגוזים.

רעיונות מעולים

אני מקפידה שבכל ארוחה יהיה ירק כלשהו.

כמה דברים מהירים שהם לא מלפפונים עגבניות

*אפונה במיקרוגל- שמה 2 כוסות אפונה ל8 דקות בערך בכלי זכוכית, כשיוצא שמה קצת שמן זית ומלח.

*שעועית ירוקה במיקרוגל או בנינג'ה- לעשר דקות בערך, ואז שמן זית ומלח

*סטייק כרוב בנינג'ה או בתנור- חותכת כרוב לעובי של 2 ס"מ בערך לעיגולים גדולים (תחפשי בגודל איך זה אמור להיראות, קשה להסביר) מאלפת מעל שמן זית מלח פלפל וקצת סילאן, 10 דקות בנינג'ה,  בתנור קצת יותר

*ברוקולי וכרובית- כמו שעועית

*אנטיפסטי- חותכת לצורות שונות כל פעם את הירקות שיש לי במקרר.. עם תיבול משתנה לפני החשק..

פירות בשייקים, שלם, לוקחת לגינה עם סכין וחותכת ישר לפה.. 

רעיונות ממש טובים

ואו מכל אחת כאן אני מחכימה

כל האופציות הן מיטות די גדולות באמת. מיטת מעבר או מיטת תינוק זה אותו גודל. מבאס אבל לא רואה אופציה אחרת לא הייתי מעבירה לפני..

הדדולה היתה עד גיל שנתיים בלול קמפיגג?

הייתי כמה חודשים אצל ההורים שלי אז היא ישנה איתי במיטה

ואחרכך במיטת מעבר אצלי בחדר (עכשיו כבר בקושי יש מקום בחדר)

אז יהיה מקום

שוקלת להפסיק להניק בלילה

בדרך כלל אני מספיקה להניק פעם אחת לפני שאני עולה לישון

באמצע הלילה בקבוק

ובבוקר לפעמים בקבוק ולפעמים לוקחת אותו למיטה שלי

והוא גם ינק

והחדר השני עם עוד 2 ילדים

לילה אחד או שניים היה מאתגר כי הם התעוררו

ואחכ כבר לא שמעו כשקם לינוק.

אני קמתי בין פעם לפעמיים להניק אותו בלילה

והנקתי אותו בכיסא בחדר השני.

אני ממש חששתי מהמהלך הזה אבל בסוף היה יותר קל משחשבתי ומאוד חשוב לי ולזוגיות 

גם כשהתינוק איתי בחדר

וגם כשישן במתחברת

לא מסתדרת עם הנקה בשכיבה.

יש קושי באמת יותר גדול לקום פיזית מהמיטה ולעבור לחדר אחר

זה גם הוציא אותי יותר מהשינה

אבל מתרגלים.. מבחינתי זה היה שדרוג גדול שהחדר חזר להיות זוגי 

כאילו מזה משנה לי אם יש לידי תינוק או לא? 

כי דווקא כן חשבתי על זה אם באמת כשאני אוציא אותו מהחדר אני יגיד לעצמי איך לא עשיתי את זה עד עכשיו 

החדר היה סגור מ7 בערב כשהלך לישון

וגם אם התרגלתי לזה, ועשיתי דברים בשקט

רק אחרי שהוצאתי אותו מהחדר ראיתי כמה זה אחרת כשהוא בחדר אחר

מודה שזה היה לי קשה ריגשית המעבר הזה, הייתי רגילה ללטף אותו באמצע הלילה וישנו במתחברת. כל אחת באמת מה שטוב לה וחשוב לה

אצלי בחדר. קניתי את המיטה של איקאה שהיא קצת יותר קטנה

אצל השניה פתחתי את המיטה

אבל היא שמשה בעיקר כמחסן/מעקה למיטה שלנו

הילדונת העדיפה לישון איתנו

השלישי- כבר לא טרחתי לפתוח אותה (או את המתחברת...)

קניתי מעקה למיטה שלנו והוא ישן איתנו מגיל 0

יום שישי האחרון הוא חגג שנתיים - והוא קיבל מתנת יומולדת = הגליה למיטת מעבר בחדר ילדים (והפסיק לינוק)

ככה יש פינה באמת בטוחה

ומהצד השני את ישנה וחוסמת לו את המעבר...

כבר בבית חולים הכנסתי אותו אלי למיטה

העריסה שלו נמצאת בחדר לקישוט ולאחסון שמיכות, חיתולים, טיטולים ומגבונים...

בתחילת הלילה הוא ישן בעגלה (פעם פעם הייתי מנסה להעביר למיטה שלו, התעורר תוך 5 דקות) מההנקה הראשונה הוא נשאר איתי אל המיטה שלי צמודה לעריסה שלו שצמודה לקיר אז זה כמו מעקה.

להניק...

זה כן אחרת לקום וללכת לחדר אחר, אבל את יכולה לסדר לך בחדר השני כורסא נוחה ולהניק שם או בסלון.

ומזרון לידך.

תחילת לילה במיטה שלו, ואחרי הנקה ראשונה לשים אותו לידך על מזרון עד לבוקר.

(אלא אם את קמה לפניו ואז זו בעיה)

מבחינת הנקות לילה אם לא בוער לך להמשיך להניק, זה ממש בסדר לגמול אותו מהנקת לילה.

הורדנו צלע וחיברתי אותה איכשהו שתהיה באותו גובה של המיטה שלי והיא הייתה כמו מטחברת.

פעם ראשונה שעשיתי את זה והיה לי מושלם, להניק בשכיבה ולישון יותר.

הייתי בטוחה שלא אצליח להכניס אותה לחדר כי היא גדולה, אבל ניסינו והצליח (לפני כן הייתה שם מטחברת). הזזנו קצת את השידות, המיטה..

והפסקתי את ההנקות בלילה

בימים הראשונים בעלי הציע בקבוק ואחרי כמה ימים הפסיק להתעורר לאכול

פתאום הרגשתי כמו בן אדם חדש

והייתי מניקה השכיבה תוך כדי שינה ...

כי הבין שאין הנקה?

אמאלה חלום

ופתאום אני חושבת גם על זה, הוא לא נרדם עצמאית

בדרך כלל עם בקבוק ואם הבקבוק לא הרדים אותו אז צריך לנדנד או להרים אותו

אז בעצם זה גם מסבל את העניין??