לצאת לעבודה זה לא באמת כזה מלבב כמו שמציגים את זה.. זה סוחט לאישה את כל הכוחות ולא סתם ה' החליט שעול הפרנסה יהיה מוטל על הגבר. ומיצוי היכולות וסיפוק עצמי זה בדיוק העניין :אישה שמרגישה שמחה במה שיש לה תהיה מועצמת בכל מציאות שהיא. היא לא זקוקה לתלות חיצונית שתסמן לה וי שהיא באמת "שווה" משהו 

לרובן לא מתאים לעבוד בחוץ.. וזה גם תכתיב שה' ברא. את הפרנסה הוא קבע שהגבר ינהל

קל "לרדת" על מישהו ולא לענות עניינית. 

ואת עושה מזה כלל גורף

לרוב הנשים שאני מכירה סביבי לצאת לעבוד לא סוחט את כל הכוחות

ולהיות עקרת בית דורש כוחות לא פחות

אישה ששמחה באמת במה שיש לה. לא דיברתי על עצמי ואמרתי שכולכן אחרת ממני.. ממש לא!

ומי שחושבת כך שתשאל את עצמה מדוע.. אולי זה עירער אצלה כמה יסודות

תחלקו אבל בכבוד

שזה אומר לעבוד בעבודה מאתגרת, להביא את היכולות שלך לקצה,

אני ממש שמחה ושלמה עם מה שאני עושה בעומק ובאמת!

נכון שיש תקופות קשות יותר וקשות פחות,

יש תקופות של שילוב מושלם עם חיי משפחה, ויש תקופות שפחות,

ולא, ממש לא חיפשתי עבודה בגלל הבלאגן העצום... את זה אני יכולה לפתור ע"י עוזרת או להביא פחות ילדים,

אני ממש לא יוצאת לעבודה כדי לברוח מתפקידי הבית, זאת ממש חשיבה מעוותת!

מילא תגידי גידול הילדים בפן הרגשי, תשומת הלב, אבל התפקידים הטכניים?? ממש לא רואה בהם אידיאל, אלא צורך נטו. ואם לא מצליחים למלא את הצורך הזה- יש פתרונות נקודתיים. (כמו אוכל מוכן, עוזרת, חלוקת עובדה עם הבעל וכד')

יש הרבה נשים שמחות ומאושרות מחיי קריירה, באידיאל ומלכתחילה.

ומה זה המשפט הזה: "לא מרוצים ממה שה' מכתיב ורוצים לעשות משהו אחר"-

ה' לא הכתיב לי לצאת לעבודה והוא גם לא הכתיב לי להתחתן ולהוליד ילדים- אני בחרתי את מסלול הקריירה שלי, אני בחרתי מתי להביא ילדים את ההפרשים בינהם ומתי לחזור לעבודה כל פעם, מתי לשלב, מה להעדיף על פני מה וכד'.

נכון שזכיתי לסיעתא דשמיא בכל צעד ושעל- החל מהלימודים, דרך קבלה למקום העבודה, הזכות להביא ילדים ולגדל אותם וכד'

נכון שיש נקודות מסויימות על המסלול חיים שלא בחרתי ולא צפיתי כמו שהריון יהיה הריון בסיכון (שמשפיע ישירות גם על חיי המשפחה וגם על פיתוח הקריירה)

אבל זה רחוק מאוד מההגדרה "ה' הכתיב".

ואני אגיד לך משהו על הדכדוך שכתבת- בהחלט מדכדך אותי להיות בבית יותר מיומיים ברציפות ואין לי טיטולים לחליף, הכלים נקיים, הכביסה וכד'.

גם אם תתני לי לראות סרטים כל היום אחרי יומיים מיציתי לחלוטין.

אם חשיבתי מעוותת, לא חייבים להגיב לה

ואני הגבתי על התאוריה.

ואם את פותחת דיון על תיאוריה מסויימת, ואני חושבת שהתיאוריה בכללותה או נקודה ספציפית בה היא מעוותת למה לא לא להגיב ולומר את דעתי?

בלי לכתוב שאני חושבת מעוות.

כתבתי ספציפית על הלוגיקה של לא מרוצה ממטלות הבית- לכן יוצאת לעבודה,

משהו לא הגיוני בבסיס של המשפט.

מי שרואה ביציאה לעבודה אידיאל, תעשה את זה גם כשאין לה משפחה ואין לה מטלות בית, נכון?

אז איך זה מסתדר לוגית עם החשיבה הנ"ל?

וזה מה שקורה בפועל, במקצועות "קרייריסטיים", בהתחלה כשרווקים נותנים פוש גדול מאוד בעבודה.

עם בניית המשפחה, מתחילים להוריד הילוך בעבודה ולהאט את קצב התפתחות הקריירה לטובת שילוב עם חיי משפחה, וכשהילדים גדלים, מעלים הילוך שוב (מתקדמים לתפקידי ניהול בכירים יותר)

ולעניין התיאוריה- יש הבדל בין תיאוריה לבין דעה אישית, לא רואה עניין להתעמק בזה,

רק לציין שבקריאה של מה שכתבת כתיאוריה או כשמחשבה אישית זה ממש שונה.

בכל אופן- מתנצלת, לא התכוונתי לפגוע אישית.

כיוון שה' מנהל את העולם.

ואנחנו פיציןת שחושבות שבוחרות ומנהלות את חיינו.

אז ממש לא ! אנחנו  מראות השתדלות ובחירה וה' הוא זה 

שמנהל הכללללללללל

ה' מנהל את העולם- ובתור מנהל- החליט לתת לי זכות בחירה,

ואני השתמשתי בה, והוא לא הכתיב לי מה לעשות- לא כי הוא לא יכול, כי ככה הוא החליט לברוא את העולם.

כשמורה מכתיבה בכיתה, לכל התלמידות יש את אותו סיכום,

כשמורה מנהלת שיעור- ונותנת את האפשרות לכל אחת לסכם כהבנתה- הסיכומים יוצאים שונים, למרות שכל התלמידות היו נוכחות באותו שיעור.

יש נקודות מסויימות שה' מכתיב כמו שהאפשרות שביצית מופרית תתפתח לתינוק- היא רק בגוף האם.

כשה' ירצה לפתוח זאת לבחירת בני האדם- בני האדם יוכלו לפתח רחם מלאכותי ולבחור אם אמא תישא בבטנה את תינוקה או מכשיר מעבדה.

ושליחות, ושל חלק השליחות לא קשורה בגידול ילדים ועבדות הבית..

יש רופאות

מדעניות

כימאיות

מוסיקאיות

מורות

ועוד ועוד..

לכל אחת כישרון שנתן לה ה',

אז אם הן יוצאות לממש אותו, אני לא חושבת שהן עושות את זה כי בעומק באמת, עצוב להן על זה

אלא הפוך

שמבחירה (וכן, גם שיקולים כלכליים) נשארתי עם כל אחד מילדי שנה,

או כמעט שנה בבית לאחר הלידה, אבל אני גרה בבועה, וגם חברתית זה מקובל כאן

כשעובדת, עובדת בערך בשעות שהילדים בגן/בית ספר כלומר עד 8-3

ומאוד מרוצה. אני מרגישה גם שאני תורמת מעצמי וגם שזה לא בא לגמרי על חשבון הילדים

נכון, מורכבים בהחלט.. ולכן הצגתי מורכבות אחת, שכך שאני מנתחת אותה

ונשים במשפחה, הן מתאימות לתיאוריה שלך.

אני, למשל, עבדתי וכבר קצת עשיתי כסף וקריירה כי התחתנתי מאוחר. אז אני נהנית להיות בבית עם הבת שלי ועולם העבודה לא קורץ לי ואני גם יודעת שיהיה לי סיוט להתמודד עם הלחץ, כי אני פרפקציוניסטית בבית ובכל דבר.

ועדיין לפעמים קשה לי עם המצב הנוכחי, רק שאין לי פיתרון. לפעמים גם להישאר בבית זה אילוץ - למי שיודעת שיהיה לה קשה מאד לעבוד וגם לטפח את הבית..

זה נושא אינסופי. לא הייתי טורחת לחשוב על תיאוריות בנידון כי זה באמת מושפע מכל כך הרבה דברים בתכונות, באופי, בכישרונות, בתנאים החיצוניים וגם במה שמקובל בחברה מסביב ובמשפחה מסביב.

אשמח לשמוע את תגובת הפותחת

א. ברור שאי אפשר לשרוד כל היום מול ארבע קירות. אבל זה לא אומר שאפשר לממש את הכוחות רק על ידי העבודה.. אפילו בורא עולם, קבע שהגבר מותאם לזה. מתווכחת איתו?

ב. שתעשה מלאכה, לא סתרתי. היא לא חייבת כל היום לקפל כביסות ולגהץ.. אבל שוב- עבודה זה לא מקום שמותאם לאישה לכתחילה. רק לנשים מאוד מסוימות שיש בהן כוחות של שליחות (רופאות, אחיות וכו')

בסה"כ כתבה תגובה עניינית

בעלי יודע לנקות..

הוא זריז הרבה יותר ממני!

אז נכון שהתוצרים לא תמיד לפי טעמי (ז"א הרף שלי בנקיון יותר גבוה ואני יסודית מאוד)

אבל זה לא אומר שהוא לא מנקה טוב!

מנסיון-גברים יודעים לעשות הכל!לכבס, לגהץ, לנקות לבשל.

פשוט לא תמיד נותנים להם הזדמנות

או שהם פשוט לא כ"כ רוצים ללמוד.

שהמקום הטבעי של האישה הוא הבית.

העבודה הפנימית והאישית צריכה להיות בסביבת הבעל והילדים.

שיציאה לעבודה היא סוג של בריחה.

גם כשיש התמודדויות במקום העבודה, עדיין יש שכר כספי שמפצה במשהו.

בבית יש עבודה ואת הפירות לעיתים רואים מיד ולעיתים רק אחרי שנים רבות.

אך כדי להחזיק מעמד צריך תמיכה!

בראש ובראשונה בעל מפרגן, שמאמין בזה.

כי הסביבה מאוד לוחצת, ומשדרת ששהייה בבית זה בזבוז זמן ובזבוז מיצוי עצמי.

לדעתי זה הפוך, לרוב הנשים לא מתאים להיות בבית כל היום, זה הרבה יותר מתיש,

התשה מנטאלית, לא פיזית.

דווקא העבודה בחוץ נותנת כוחות לעבודה אח"כ בבית

וחבל חבל חבל שאין כמעט עבודות במינון שעות נמוך, אני מאוד רוצה לצאת קצת

אבל זה מה שתוקע אותי בבית, כי אני לא מסוגלת לשים תינוקות 8 שעות במעון 

מתסכל ביותר

תפרח בבית כי עבודה זה לא קל במיוחד לנו הנשים.. וחבל שלא מציגים את התמונה השלמה ביחס לעבודה בחוץ. בכל אופן את דעתי אמרתי שוב ושוב במהלך השרשור.. נראה לי שדי מוצה תודה לעונות.

בעל, ילדים וזה..

ובכ"ז ממש לא פורחת  בבית וגם ממש לא עושה את עבודות הבית בכיף ובשמחה

ומה זה התמונה השלמה? מצד האישה? מצד הילדים?

אשמח אם תפרטי למה את מתכוונת...

למה אנחנו כנשים, שמקומנו הטבעי הוא פנימה (ובכלל כך אנו בנויות, יותר פנימיות יותר "אוגרות" )

מוצאות את עצמנו יותר ויותר בחוץ ששם קשה לנו וזה משבר לנו את הכוחות בכל רמה שיש? אולי זה בגלל שקשה לנו לשמוח בבית? במציאות שיש לנו? ולכן לדעתי, מי ששמחה במציאות שיש לה, תשמח שהיא מחליפה טיטול! ולא תראה בזה מועקה ולכן תרצה לצאת החוצה לעבוד.. היא תשמח בזה שיש לה ילד להחליף לו.. יש שמתפללים לשמוע קול בכי של תינוק וחוזרים לבית ריק.. כל כביסה זו תהיה שמחה על זה שיש לה למי לכבס, על זה שהיתה לה את הזכות להעניק חיים ולדאוג להם.. [ ואני רואה את המציאות הזו בפועל אצל נשים מסוימות]

תמונה שלמה הכוונה ביחס לעבודה. כולן מציגות את זה כאילו העבודה היא חזות הכל, וזה מיצוי הכישורים וכו' וכו'..

אבל בתכלס- זה לא נכון. עבודה לאישה זה קשה. זה שובר את הכוחות שלה.. היא טוענת שזו התאווררות ובעצם זה לגמרי הפוך

אני שמחה להחליף טיטול אבל מרגישה גם צורך לעשות משהו מעבר לזה,

ולמה את חושבת שקשה לעבוד בחוץ וזה משבר את הכוחות??

להיות דוקא עבודה..

ובודאי שכן.. אם תהיינה אמיתיות, אז תראו שעבודה בחוץ זה לא קל לאישה (והייתי גם בבית וגם בעבודות)

אבל למה דוקא דרך עבודה?!

מותר לי להגיב למי שעונה עניינית כשאני מרגישה שיש פה גלישה לתקיפה אישית זכותי לומר זאת. עם רגשות לא מתווכחים.. את חושבת שתינתן לך תשובה בכל אופן שבו תביעי את עצמך. ואני לא..

בכל אופן תודה על תגובתך

עבודה משברת את הכוחות של האישה. זה די ברור..(לא ראיתי מישהי שכתבה שזה לא מובן) זה לא מקומה הטבעי, היא יותר פנימה והגבר החוצה. וזה אגב מתבטא בהמון דברים אחרים. הקב"ה בחר דוקא בגבר כמפרנס. וזה באמת מתאים לכוחותיו.

לא כתבתי שזה לא נותן מילוי, אלא שלדעתי ברגע שזה נעשה מרצון של לברוח מהבית, אז זה מילוי מדומה ולא אמיתי.

גם כתבתי שיש נשים שיש להן ייעוד לצאת מהבית (רופאות אחיות וכו'). אבל שוב זה לא מותאם לכולן.

ממה שראיתי, נשים ששמחות במה שיש להן לא ירצו לצאת לעבודה(למקום שממילא לא מותאם להן) הן יוכלו ללמוד משהו קליל, לצאת לחוג, לקרוא וזו תהיה ההתאווררות שלהן ולא עבודה. עבודה היא לא חזות הכל ולא היא הבלעדית המספקת אויר לנשימה..

ורק מדגישה: חלילה לא אמרתי שאני שמחה במה שיש לי, וכולן הפוכות ממני (יש נשים שהבינו כך). הלואי ובעז"ה אזכה גם אני לראות בטובו של ה' עליי, בכל צעד ושעל

כל זה כתבתי כאן לאורך כל השרשור.. 

הרי זה יותר מזה.. זה משהו פנימי קשה לאישה לעבוד כל השבוע להשקיע כוחות כה רבים ואחרכך להיות עם פניות למשפחה, להשכים, לסיים בשעות צהריים מאוחרות

ומנין לך שחויתי חויה ספציפית? אין שום קשר.. 

נסכים שלא להסכים

הנחת היסוד שלך לדעתי לא נכונה - עבודה לא משברת את הכוחות של האישה.

ברור שיש עבודות שכן. נכן שגם יש נשים שעצם היציאה לעבודה מטילה עליהן עול נפשי שסוחט את כוחותיהן

ויש הרבה מאד נשים שהעבודה נותנת להן כוחות, סיפוק, שמחה שמשפיעים לטובה על הכוחות שלהן ועל הפניות הנפשית שלהן להעניק לבית ולילדים

תשמח בכל מציאות, בין אם היא בבית ובין אם היא עובדת

אישה שמשקיעה כוחות נפש בגידול ילדיה בשלווה ובשמחה יכולה לעשות זאת בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם לא

אני מאמינה שיש נשים שעובדות בחוץ כי זה בריחה מהבית כמו שיש נשים שלא עובדות בחוץ וממורמרות

ויש גם הרבה מאד נשים שעובדות בחוץ לא מתוך בריחה אלא מתוך בחירה או אילוצים ויודעות ללמוד לשמוח עם כל מציאות שה' עשה להן ולהיות אמהות ורעיות מצוינות

תרשי לי לשאול, אני מניחה שאת לא עובדת בחוץ?

יש לי תחושה שבאיזשהוא מקום עמוק ומודחק את חווה אמביוולנטיות ביחס לבחירה שלך ולכן התאוריה שהצגת עוזרת לך להרגיש טוב יותר עם הבחירה שלך, אני טועה?

גם אם אני צודקת - זה בסדר גמור. רובינו בוחרים מתוך מכלול שיקולים מודעים ולא מודעים ולפעמים עולים בנו ספקות ביחס לבחירה שלנו ואז אנחנו מחפשים חיזוקים לבחירה

אני עובדת בחוץ, אילוצים שונים הכתיבו את אופי העבודה, מסגרת השעות, לא יכולתי להאריך חופשת לידה - שוב מאילוצים שונים. בדר"כ אני שמחה בחלקי, מודה לה' שיש לי עבודה טובה, נהנית בעבודה, מרגישה שאני ממצה יכולות שונות שפחות באות לידי ביטוי בבית. ובבית - יש לי סדר עדיפויות שאומר - קודם כל מה שקשור לגידול ילדים בשמחה, באהבה, עם תשומת לב ומחשבה וערנות לצרכים של כל ילד ואח"כ התפקוד הטכני של הבית. באמת לפעמים הצד הטכני של תפעול הבית הוא זה שנפגע יותר אבל בחלק הזה קל יותר למצוא פתרונות חלופיים כמו מזון מוכן, עזרה בתשלום ועוד

א-ב-ל להגיד לך שקל לי רגשית עם המחשבה שהילדים שלי במסגרות מגיל כל כך צעיר? אם רק תפתחי איתי את הנושא הדמעות יתחילו לזלוג.. אז אני מזכירה לעצמי מהר את כל הסיבות הנכונות שבגללן בסופו של דבר בחרנו כך ומדחיקה את העניין מהר עד הפעם הבאה...

אם טוב לאישה בבית - ברוך ה', טוב לה לעבוד - גם ברוך ה'. 

מותר לאישה לבחור מה שמתאים מתוך האופציות שה' נתן. 

מותר לנו להישאר בבית גם אם למדנו תואר וכולם ציפו שנעבוד ונעשה וקריירה ומצד שני מותר לנו לצאת לעבוד גם אם יש ילדים קטנים בבית. 

בקשר להתאווררות. נגיד יש אישה שבאמת עובדת רק בשביל כיף והתאווררות (שזה די נדיר) . אז זאת דרך הכי בריאה בעיניי. מה עדיף שהיא תבזבז כסף בסדנאות מוזרות או תעשה סיבוב אינסופי בין מספרה לסלון יופי? בעבודה היא עושה משהו מועיל. 

אני לא טיפוס אמהי במיוחד, כך נבראתי, זה מה שאלוקים הכתיב לי, והעובדה היא שעבודתי לא קשורה כהוא זה לילדים. אני נותנת לילדים שלי את כל מה שאני יכולה ואוהבת אותם לא פחות מכל אמא אחרת, אבל קשה לי להיות איתם לתקופה ארוכה מדי 24/7 העבודה נותנת לי התאווררות וגורמת לי להתגעגע אליהם ולחזור לטפל בהם עם הרבה שמחה. אני ממש לא גאה בזה-אבל השלמתי עם זה, אני חושבת שעדיף לי להיות אמא איכותית כמה שעות ביום מאשר אמא צמודה מתוסכלת. היום האופי של הנשים השתנה (אולי גם פעם זה היה כך ולא היו אופציות אחרות), בנוסף-העבודה חשובה לי-אני מרגישה שאני ממצה את עצמי וזה ממילא לא בא על חשבון הילדים, יתכן ואת צודקת בקשר לנשים מסוימות, על עצמי אני יכולה להעיד שזה ממש לא נכון.

הדורות השתנו ואיתם הצרכים וגם חלוקת הכוחות. 

כיום נשים מצד אחד חלשות יותר פיזית ומצד שני בעלות אופקים רחבים יותר, משכילות יותר וכו'...

יש נקודות מסוימות בתאוריה הזו שניתן להתחבר אליהן, אך בבסיסה אני ממש מתקשה להסכים איתה משום ש:

א. לא חסרות עבודות שלא רק שלא באות על חשבון הבית והילדים, אלא שמוציאות ממך את הטוב שבך ומשפיעות לטובה על התנהלותך בבית ועם הילדים.

ב. עבודה ומשפחה ובית לאו דווקא אמורים לבוא אחד על חשבון השני כמו שאנשים לעתים אוהבים לתאר...

ג. אישה שממצה את כישוריה בעולם העבודה ומגיעה לידי סיפוק בהחלט יכולה להביא איתה הביתה שמחה וסיפוק ולאו דווקא רק עייפות וחוסר סבלנות...

את כל זה אני אומרת מהמקום האישי שלי. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומרגישה שהיא שליחות מדהימה, אבל את מרבית השנה האחרונה ביליתי בבית בגלל שמירת הריון והוצאתי את הילד מהמסגרת בחזרה לבית לבית כדי שהוא יהיה איתי כל היום (גם משיקולים כלכליים) אבל בעיקר כי רציתי לנצל את הזמן שנשאר לו כבן יחיד. אבל אני בהחלט מתגעגעת לעבודה ולא כי לא טוב לי בבית. שמחתי מאוד להיות יותר עם הילד, והשתפרתי ממש בניהול משק הבית (מה שבעבר הייתי פשוט גרועה בו) אבל אני בהחלט חושבת שחזרה לעבודה תעשה לא רק לי אלא לכל הבית יותר טוב. אישה היא עיקר הבית, עמוד התווך והמשפיעה העיקרית על האוויר והאווירה, ואם עבודה, פרט לתרומה הכלכלית, היא גם כלי למימוש עצמי וסיפוק אישי שלה, אז רק הרווחנו עוד

ועוד נקודה למחשבה - לפי התאוריה הזו נשים שיוצאות לעבוד על מנת שהבעל שלהן יוכל ללמוד תורה רוב היום, היו אמורות להיות ממש אומללות, כי אמנם זה מבחירה אבל הן מפרנסות עיקריות...והפלא ופלא, גם בקרב הקבוצה הזו תוכלי למצוא את המאושרות שבנשים.

אלו מטלות שלא מנוגדות והפוכות מאופיה וטבעה של האישה.. וברור שלא אמרתי שצריך לשבת בבית בבטלה.. בודאי שלא. אבל שוב- לא אחזור על עצמי..

(Ovestin).

זו משחה רפואית, מכילה תוספת של ההורמון אסטרוגן, ומשמשת בעיקר לטיפול ביובש בנרתיק.

כדאי לנסות לדייק מה הכאב.

האם הכאב הוא בפתח או עמוק בפנים

האם שורף או לוחץ

האם כואב גם אחרי? מדממת? יום אחרי האיזור רגיש יותר?

פשוט יכולות להיות כל מיני סיבות.

ממליצה ללכת לרופאת עריה ולדן (שזה גניקולוגית שמתעסקת בעיקר בעריה והלדן, שזה מילים יפות לפות ונרתיק. הן ה-כתובת לכאבים ביחסים)

לא יודעת מה הרופא נתן לך אבל הנה טיפים שניתנו לי ולא אמורים להזיק:

-הרבה משחק מקדים, שהוא יכנס כשאת ממש מגורה

-להשתמש בסיכוך.תנסי חמאת שיאה או שמן שקדים.זה טבעי שניהם ולא שורף או עם ריח

-להדריך אותו כשנכנס, אפשר להאט. אם הכאב עמוק-תנסי לעצור אותו שניה כשכואב, לכווץ חזק ואז להרפות וכשאת מרפה שיכנס עמוק יותר.

מנהלות- ניסיתי לכתוב בצורה עניינית.אם יש צורך לצנזר - לכו על זה.

שלושת הטיפים אנחנו כבר עושים

זה ממש כואב כל חיכוך בפנים

לא ממש בפתח אבל גם לא מאוד עמוק

לא מדממת וכן כואב אחרי אבל בבוקר כבר לא

באתר של ארגון שלמה אמור להיות רשימה

בכל קופה אמורות להיות, לפעמים קשה להשיג תור. אם יש ביטוח/תקציב יש גם אפשרויות לפרטי. לרוב זו פגישה אחת עם הרופאה (ואז טיפול בהתאם. למשל פיזיו)

ייעוץ הלכתי- חשוב! יש דרכים להתיר כל מיני דברים בין בני זוג בסיטואציות כאלו. (תכלס- מגע מיני ללא חדירה). תפנו למי שאתם סומכים עליו, אני לא פוסקת (ובטח שלא בפורום). חשוב להסביר את הכאב, את כמות הזמן וכד'

זה יכול להיות הורמונלי, העור דקיק ורגיש, ומה שעוזזאת משחה הורמונלית שקוראים לה אובסטין. מורחים אותה עם האצבע ותוך כמה שבועות ממש כושר אם זאת הבעיה

ויכול להיות קשור לפיזיותרפיהשל רצפת האגן. ממליצה לבדוק את 2 הכיוונים במקביל.

את המרשם הזה רק רופא נשים מביא? או שאפשר לבקש פניה באפליקציה מרופא משפחה?

תוהה לעצמי אם אני חייבת לקבוע תור בשביל לקבל את המרשם

זה אצל רופא נשים. גם כנראה ירצה לבדוק שיש צורך בנרתיק ושהכל תקין ברחם לפני שייתן. אחר כך לחדש מרשם אפשר גם אצל רופא משפחה.

זה היה לי והשתמשתי באובסטין

הרגשתי שזה עוזר אבל לא לגמרי

כן היה עדיין רגיש שם הכל

בגלל זה המלצתי לבדוק את 2 הכיוונים במקביל. וזה תהליך, לוקח כמה שבועות עד שהאובסטין עוזר וצריך להתמיד אחרת חוזר להיות רגיש. אם אני לא טועה הרופאה גם המליצה להעלות ל3 פעמים במקום פעמיים בשבוע כשזה לא מספיק עזר. וגם הפיזיו' זה תהליך.

ויכול להיות שיש מקרים שלא עוזר עד הסוף, לא יודעת.

-פטריה

-דלקת בדרכי השתן

-אם אין, ללכת לרופאה שמומחית לכאבים. לא כל רופא נשים מומחה בזה!

תודה לך

יש רשימה של רופאות מומחיות

לא לקיים יחסי מין כואבים.. אפשר בפתח אם לא כואב

יכול להיות מכמה סיבוצ אז צריך שרופאה תאבחן

אולי יובש, אולי כיווץ, אולי הורמונלי

תקראי קצת באתר של אחינעם לב שגיא יש הרבה מידע

אולי צריך פיזיותרפיה רצפת אגן

מה שחשוב לדעת שיש מה לעשות עם זה ושזה לא גזירה לתמיד

לא ידעתי שיש לה אתר

ממש תודה לך!

ננסה כמה כיוונים במקביל באמת

גם אובסטין וגם פיזיו ונקווה שיעזור

אני השתנו לי החיים ברגע שהתחלתי לשים את החמאת סיכוך של חברת ספירולינה

החמאה הזאת?

יש לך קישור?

בהריון וגם כמה חודשים אחרי לידה

הגוף לא מתנהג כרגיל

יש יותר רגישות ופוטנציאל גדול יותר לכאב

נראה לי כדאי קודם כל להרפות

לעשות רק מה שמתאים

ולא כרגיל

לקחת את הזמן

לתת לגוף להחלים ולחזור לעצמו

(מפתיע שזה לא מובן מאליו)

וזה מה שעשינו

אבל כמה אפשר

כל סוף ההריון ויתרנו על זה

אבל עכשיו כבר יותר מחודשיים מהלידה

וזה קורה פעמים מידי בודדות

וחסר לשנינו

מנסים להחזיר את הגוף בכוח

זה יכול לפגוע הרבה קדימה

כמה אפשר? כמה שהגוף צריך

אין דרך באמת טובה לזרז את זה

ולקחת בחשבון שזה המחיר של הריון

לפעם הבאה

צריך לבדוק אם זה באמת הגוף צריך להתאושש

או שיש בעיה שאפשר לפתור

חוץ מה אני מניקה ולא מתכוונת להפסיק כל כך מהר

וארצה גם עוד ילדים בהמשך

אז בגלל שאני לא מעוניינת להתנזר כל כך הרבה

אני מחפשת פתרונות אחרים

אם רק מחכים ומרפים זה לא תמיד עובר לבד. חבל לסחוב את הקושי תקופה ארוכה סתם. מדברת מניסיון מר.....

בלידות הראשונות לקח לי זמן להבין שצריך לטפל ואיך, והטיפול היה אחר כל פעם ולקח כמעט שנה כל פעם לצאת מזה. ואם לא הייתי מטפלת אני לא חושבת שהיה עובר לבד.

אחרי הלידה השלישית כבר ידעתי מה יעזור והייתי על זה והיה שיפור משמעותי אחרי חודשים בודדים.

מקצת קריאה בנושא, את צודקת שיש אחוז משמעותי של נשים שיעבור להן לבד אחרי כמה חודשים. אבל זאת לא סיבה בעיניי לא לבדוק את הפתרונות שיכולים להביא לשיפור.

מניסיון גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים

אני גם מאוד בעד לעשות רק מה שנעים

אבל יש דברים שחבל לגרור, בטח כשהם כבר תקופה ארוכה….

ודבר נוסף- הרבה מהטיפולים לתחום הזה דווקא דורשים ממך חיבור לגוף, כך שלפעמים אחרי המצב יותר טוב ממה שהיה לפני אפילו

שחודשיים אחרי לידה זה ממש מעט ולא חריג בכלל.

לגוף לא אכפת שנמנעתם גם בזמן ההריון, יש לו קצב החלמה משלו וחודשיים זה רק שבועיים אחרי הזמן שהרופאים ממליצים להמנע ממילא.

אפשר לנסות להקל עם מה שאפשר, אבל לפעמים הגוף צריך פשוט זמן ולא פתרונות, וכשדוחקים בו הוא מתנגד עוד יותר.

ויש עוד דרכים ליהנות אחד משניה גם בלי חדירה מלאה.

מיניות אחרי לידה משתנה וזה הזמן לגלות דרכים אחרות, להאט, לחקור ולא לנסות לשכפל את מה שהכרתם עד עכשיו.

מבינה אותך כל כך זה באמת מתסכל בטירוף,

לפי התיאור שלך זה נשמע תיאור מתאים לכיווץ שרירי רצפת האגן, ממליצה לפנות לפזיותרפיה של רצפת האגן

הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.

ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.

ממליצה על אסותא אשדוד.

בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.

אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.

לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.

בהתאוששות האמת..(אצלי)

כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות

אם יש אפשרות כלכלית - אפשר לקחת דולה לאחרי לידה, שתהיה איתך לפחות בלילה הראשון/ביממה הראשונה לאחר הלידה בביות מלא. זה מה שאני עשיתי אחרי קיסרי (שבו אסור לקום מהמיטה ביממה הראשונה), וזה היה לי מצוין. היא הייתה איתי בלילה ובמשך היום אמא שלי הייתה איתי.

לי אישית קל יותר להתאושש כשהתינוק לידי, גם אם פיזית אני לא מסוגלת לטפל בו מעבר הנקה.

אבל אם לך קל יותר שהתינוק בתינוקייה, אז אפשר לחפש בית חולים אחר שיותר מבין לקשיי היולדת ולא מכריח להיניק...

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

דולה, אמא, אחות או חברה טובה, שתבוא להיות איתך בשעות הראשונות עד שתתאוששי או עד שבעלך יוכל להגיע שוב (או שמראש הוא ישאר).

וגם אני חושבת שהאפידורל לא מועיל לך...

אצלי אמרו 8 שעות, ואחר כך אמרו לי לחכות עוד שעתיים כי הברזל היה נמוך.

ואחרי זה כבר קמתי הולכתי לפגיה.

יכול להיות שיש כאלה שלא מסוגלות לקום, אבל לא שמעתי שאסור.

זה ההנחיות שנתנו לי לגבי לקום מהמיטה.

להישאר לבד עם התינוק לא היה רלוונטי לי, כי הוא היה בפגייה.

גם לי היו תינוקות בפגייה אחרי קיסרי, ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לראות אותם זה היה בכיסא גלגלים... אבל לא זוכרת כמה זמן זה היה אחרי הלידה ולא זוכרת מתי כבר הגעתי אליהם לבד...

אחרי קיסרי

ויממה הראשונה צריך מלווה לביות מלא

לא זכרתי מדויק...

או אופציה נוספת, אני לא יודעת בדיוק אם היא תענה לך על כל המורכבויות אבל בשיבא לא צריך להחליט אם את רוצה ביות מלא או חלקי. אני למשל שמתי שם לילה אחד בתינוקיה, ולילה אחד הילדה הייתה איתי.

אני לא ככ ממליצה בכללי על בית החולים הזה, כי לי לא היה טוב שם אבל אולי זה יאפשר לך את ההתאוששות הראשונית שאת צריכה ואחכ התינוק יוכל להיות איתך.

אגב, אמנם לא היה לי ככ טוב שם אבל מכל הצוות, צוות התינוקיה זכור לי הכי לטובה דווקא.

בכל מקרה- לא הייתי חוזרת למקום שלא היה טוב בו. אם שמיר קרוב לך אז כנראה שבמרחק של עוד כמה דקות נסיעה יש לך עוד כמה בתי חולים קרובים. בין אם זה לכיוון השפלה- קפלן/ אסותא אשדוד ובין אם זה לכיוון המרכז- וולפסון, שיבא, ועוד..

מה שכן, אם את קצת מרחיקה לבית חולים אחר, צריך לקחת בחשבון שאולי צריך לצאת בשלב מוקדם יותר ולא לחכות עד לצירים הארוכים יותר

1. האם לשים בתינוקיה

2. האם לחזור לאותו בי"ח

3. האם להביא עזרה ליממה הראשונה.

התשובה יכולה להיות שונה בכל אחד מהנושאים.

אם את אומרת שאחרי לידות קשה לך ההתאוששות אז כן הייתי ממליצה לך לשים בתינוקיה ותבקשי שיביאו לך את התינוק כשהוא לא רגוע. את יכולה להיות עם התינוק כל הזמן שאת רק רוצה (חוץ מכמה שעות בודדות בלילה)... אני מאוד רציתי ביות מלא ולא הסכימו לי, ואני ממש שמחה שלא הסכימו לי. זה משחרר שאת לא חייבת להיות צמודה לתינוק.

ועל הבי"ח, אם אין לך נסיון טוב עם הצוות לדעתי הייתי מנסה בי"ח אחר.

כמה שאלות:

1.מישהי מכירה את וולפסון? יצא לה ללדת שם?

2.שאלה כללית לגבי ביות. איך זה הולך? האם ברגע שאמרתי ביות אין אפשרות בכלל לתינוקיה? להתקלח? לשירותים? וכו'. איך זה עובד. מה לגבי חדרים? זה חדר פרטי?

לגבי שמישו יהיה איתי לאורך היום הראשון באמת זה משו שאני חושבת עליו . בסהכ הילדים כבר לא קטנטנים ויש סבתות/דודות/ביסיטר בתשלום . אולי אגיד לבעלי באמת להיות איתי ביום הראשון (או מישו אחר) חדר פרטי יהיה יותר נוח בעניין הזה..

התנאים בהיות מלא משתנים לפי בית חולים/ מחלקה.

אז כדאי לברר ספציפית במקומות שרלוונטיים לך.

יש מקומות שאין שם בכלל תינוקיה, ויש מקומות שיש אפשרות גם לשים בתינוקיה אם צריך.

אני יודעת שלפעמים נשים מבקשות מהאחיות לשמור על התינוק.

גם לגבי החדרים. יש מקומות שיש חדר פרטי ויש מקומות שלא.

אני הייתי בבית מלא בשערי צדק ביולדות ג'.

הייתי עם התינוקת כל הזמן. וכשהתקלחתי הכנסתי אותה איתי לחדר.

היינו שתיים בחדר, כשבמחלקות אחרות יש שלוש.

אני יכולה לשים בהגדרה בתינוקיה אבל בעצם יהיה רוב הזמן איתי(ועם מלווה אם אכן זה יקרה)

ואז רק לבדיקות וכאלה נשים שם..

אם אנסה עוד יותר לזקק מה מחזיר אותי בצורה שלילית ככ בלידות האחרונות זה החוסר אונים/השפיטה/ההקטנה

זותומרת, אני רוצה לטפל בתינוק בדרך שלי(כאמור זה לא לידה ראשונה שלי)

מבלי שתבוא אחת ןתגיד לי שהוא ככ הוהוא ככה אם אני צריכה עזרה אני מתייעצת כמובן אבל אם לא אז לא.

אם באמת אסדר שמלווה יהיה איתי אז חלק מתפקידו יהיה באמת להיות חוצץ מול הצוות בעניין הזה לפי איך שאסכם איתו מראש.

באיזה בתי חולים יש חדרים פרטים מישהי יודעת?

אבל זה על בסיס מקום פנוי...

בכמה חדרים בודדים

חדרים פרטיים עם מיטה למלווה. הצוות היה מקסים, לא שמתי בתינוקיה אז לא יודעת לומר לך איך היא.

לא בטוחה

ובאסף הרופא הבנתי שעכשיו ב-36 שעות הראשונות יש חדר פרטי ואחכ את יכולה להשתחרר או לעבור לחדר עם עוד נשים

ביות אז אני במחלקת ביות למשל(שזה שתיים בחדר)

ולשים חלק מהילדים באוהל בסלון/ מרפסת

לטייל ביום לפני ואחרי

אפשר לתכנן לבשל יחד ארוחת ערב, זה החוויה

והיה לי ממש קשה לישון באוהל

מתישהו התייאשתי והלכתי לישון ברכב בחניון.

אנחנו לוקחים דירה פשוטה בצפת (לא בעיר העתיקה). לקחנו אותה גם שנה שעברה והיינו ממש מרוצים.

הם לוקחים לפי מיטה/מרווח, אנחנו שמים את הילדים הקטנים על מזרנים ויצא לנו ל4 מבוגרים ו8 ילדים כ1000ש"ח ללילה.

אם מעניין אותך פרטים, בשמחה אתן לך באישי.

לא יודעת איפה אתם גרים אבל לפעמים זה מיקום שיכול להיות אטרקטיבי לאנשים אחרים.

נניח ההורים שלי השנה מצאו דירה פשוטה בצפון ונסעו ל3 ימים ובימים האלה המשפחה שגרה שם מתארחת בבית שלהם...

וגם סיכמו משאירים אחד לשני מצעים ומגבות אז נחסך המון סחיבה

החלפת דירות אני לא רוצה.

לגבי דירה- האמת ש1000 שח זה הרבה בשבילנו כרגע, למרות שזה זול

יש סיכוי למצוא באיזור 500? אם הילדים ישנו בחצר? נראה לי שזה לא מציאותי בצפון בעונה הזאת.

מזרון רק בשבילי זה אפשרי, איפה יש קמפינג שאתן ממליצות? נורמלי ולא יקר?

לישון ברכב גם לא נשמע לי תענוג גדול

מבינה שהחלפת דירות לא רלוונטית לך, אבל אולי אם תכתבי הודעה כזאת גנרית לכולם שאתם מחפשים דירה לישון בה לילה או שניים בתקופת הקיץ, ואם מישהו יוצא לנופש ויתאים שתתארחו אצלם בתשלום סמלי תשמחו לדבר.

בגלל שאתם הרבה הייתי מוסיפה גם שלא חייב מיטות לכולם ואתם תדאגו לעצמכם. וכמובם שתשאירו נקי אחריכם

גם קמפינג באתר מוסדר בתשלום מגיעים בכיף ל500₪. במקומות הזולים מגיעים לסדר גודל של 40-50 לאדם.

אפשר בחוף כינר. יש שירותים ומקלחות, משלמים רק על החנייה. יש גם שטיבלך לתפילות בבין הזמנים

ומומלץ ביותר, אבל בלי מקלחות - פארק גורן. מקום ענק, חינם לגמרי שגם כשעמוס אפשר למצוא את הפינה השקטה שלך. יש מים זורמים, יש שירותים, יש מסלול מהמם שמתחיל ישר מהחניון. אין מקלחות, אין חשמל. מגיעים פקחים, אז כדאי לדאוג לישון רק במקומות שמאושרים ללינה בתוך הפארק.

חוויה מובטחת.

יצא לי לישון על אחד כזה והיה לא רע

אומנם לא בצפון אבל מקום מסודר.

אני אחת שחייבת לישון על מזרן נוח לגמרי, אחרת סובלת מכאבי גב, ומזרן מתנפח (איכותי) היה לי ממש נוח.

אנחנו מתכננים לעשות קמפינג בשמורת עוז וגאו"ן בגוש עציון, זה בחינם בעיקרון. כן היינו צריכים לקנות אוהלים (שניים, יש עוד שניים שהתאומים קיבלו מתנה לבר מצווה) ויש לנו את המזרן המתנפח ממעין קמפינג שבעלי ואני עשינו פעם (השאר יישנו בשק"שים ושמיכות), כך שזה אמור להיות נוח וזול יחסית. והאוהלים יישארו לנו גם לעתיד.

בכל אופן, אפשר גם לברר על החלפת דירות, אם יש לכם דירה במקום יחסית שווה...

גנים לאומיים.

אני יכולה להמליץ על אשקלון. אומנם לא בצפון, אבל מקום נחמד מאוד. ישנים על דשא, אפשר להשכיר מזרונים או להביא מהבית. אוהלים משלכם. יש שרותים מסודרים ונקיים. מקלחות גם אחלה. מקררים, כיורים לשטוף כלים. ואפשר לטייל במקום נחמד ויפה שם. וגם לרדת לים בבוקר חוף מוכרז, כשירדנו אליו בבוקר היו שם מלא משפחות דוסיות בלבוש מלא (ילדות עם חולצות 3/4 וחצאיות...).

זה נקרא נטורה בישוב נטור בגולן. מתחמים פרטיים לאוהלים, משכירים מזרונים, יש מטבח עם גז מקררים, שירותים מקלחת, שחשוחיות מים, פינת חי, מחצלת עם משחקים לילדים.. ממש נחמד. מאמינה שיעלה יותר מסתם מקום אבל שווה לברר..תסתכלי באינטרנט מספרים

ושמעתי גם שיש אירוח זול במדרשת נוב.

ובאזור אחרי לגמרי שמעתי שיש אירוח זול בישיבה באלון מורה.

לא זוכרת את הפרטים ששמעתי על שניהם... בטח אפשר למצוא אנשי קשר דרך גוגל...

בהצלחה!

לק"י

יכול להיות שזה בגלל שהם רואים אתכם פחות, הם קשורים פחות. אבל לא צריך להבליט את זה בחוסר טקט שכזה🤦‍♀️

(מה גם שלהפגש פעם בכמה שבועות זה לא מעט)

יכול להיות, למרות שאנחנו לא היחידים שגרים רחוק. יש כאלה שמגיעים בתדירות הרבה יותר נמוכה מאיתנו וילדיהם מקבלים יחס+++

אצלנו זה נראה שספיציפית בגיל הקטן מאוד קשה להם להתחבר

וכשגדלים זה משתפר

אבל באמת נשמע שזה יותר מזה אצלכם בגלל שאר הדברים.

אולי אפשר לפתוח את זה בזמן רגוע עם אמא? אם

הקשר טוב ונוח אז אפשר לדעתי בעדינות להסב את תשומת ליבה

גם אם זה לא יפתור את הבעיה לגמרי

שנפגעת

גם אצלינו זה תמיד ככה

יש את אלה שתמיד מתחשבים בהם ועוזרים להם והם תמיד הנתמכים

אצלינו זה נןבע מבעיות רפואיות ומשפחתיות של חלק מהאחים

לא שזה מצדיק, אבל עוזר להבין.

אולי גם אצלכם יש סיבות כאלה שאתם לא יודעים? סתם מנסה ללמד זכות

ותרימי לעצמך שאת עצמאית ומתמודדת.

הכאב יפחת עם הזמן... חיבוק

מלבד אח אחד, לאף אחד אין סיבה מיוחדת. אני יודעת את זה בוודאות, אין אצלנו סודות.

נספרים..

אבל אני במקומך הייתי מפחיתה עזרה וביקורים

וואלה לא כייף ולא נכון להרגיש ככה

ואין סיבה שתרגישי כך

אני לגמרי בדיעה שבן אדם צריך לבחור בעצמו..

אולי לא הייתי מצמצמת ביקורים, כי אני מבינה שזה גם ככה לא הרבה, אבל ממש לא היית עוזרת או לכל הפחות הייתי מצמצמת עזרה.

בטח ובטח שבעלי לא יכול להנות מהסעודה שאני עמלתי וטרחתי עליה.

כרעיה אין סיכוי שהייתי שותקת בשלב הזה והייתי דורשת שיחכו גם לו לקידוש (אבל אני מומחית בלבשל מריבות, אז לא בטוח שזה נכון)

אני חושבת שנכון לצמצם עזרה שידעו להעריך.

היתי אומרת שזה ממש ממש לא מתאים להתחיל סעודה בלי בעלך ומבקשת שיחכו לו

מוזר שהם בעצמם לא רואים כמה זה מוזר שיש אורח שלא משתתף בארוחה בגלל חוסר סבלנות של אח

איפה אמא שלך שתעמיד אותו במקום?

האמת

אם את רואה שלא סופרים אותך תלכי פחות עד שתדעי לעמוד על שלך

לא נשמע שכיף להתארח ככה

ומבחינתי זה סבבה לגמרי.. מעדיפה שנעשה קידוש ובציעה עשר דקות אחרי כולם ונצטרף בנחת לפי הקצב של הילד, מאשר שכולם יחכו לנו. כל עוד משאירים יין ולחם לבציעה הכל טוב.

כל אחת ומה שנח לה

במקרה הנל זה חלק ממה שמפריע לפותחת אז זה אחרת בעיניי

פשות כתבת שזו התנהלות מוזרה, אז רציתי להגיד שלא לכולם זה מוזר, אצל חלק זה לגיטימי לגמרי

לק"י

אבל הבנתי שאצל פותחת השרשור זה חלק ממכלול שלם של חוסר יחס.

אצלכם זה מקובל על כולם להזדרז

אצל הפותחת זה בלחץ של האח. וזה עדיין מוזר בעיניי. לא כי ממהרים או מתעכבים זה כל אחד שיעשה מה שנח לו.

ברגע שמארחים והמתארחים מבקשים לחכות ולא מתחשבים בהם זה אחרת

לגבי התינוק - הרבה פעמים לא מתחברים לתינוק קטן, כי הוא עוד לא מדבר ועוד לא מראה את יכולותיו וחכמתו, ומתחילים להתלהב רק בגיל שנה וחצי ככה שהם נהיים חכמולוגים.

לגבי כל השאר. מאמי, אני אגיד לך את זה ישר- את פשוט טובה מידי, ונח לרכב על מישהו טוב.

למשל, זה שהתחילו סעודה בלעדיי בעלך, היית צריכה להציב גבול, וגם לזרוק איזה הערה שאת בישלת חצי מהארוחה. אם משהו לא נעים או לא נח, להציג את זה, גם לך יש רגשות, תחושות, רצונות. אל תנסי להיות תמיד בעמדת ריצוי. יודעת שזה קשה, אבל מידי פעם תני גבול. חיבוק!!

והרבה.

והאמת שהוא גם תינוק סופר חכם ומתקשר בלי עין הרע, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא הרבה יותר גדול

לגבי עזרה, אולי עדיף פחות לעזור שלא תרגישי שאת כל כך משקיעה ולא רואים את זה.

ויש דברים שאולי אפשר להציב גבול- כמו זה שמבחינתך אי אפשר להתחיל סעודה בלי בעלך.

ויש דברים שנשמע שלא בשליטתך, ובאמת מאוד קשה להשלים איתם. לא יודעת אין לי כל כך עצות...

אני רואה שהרבה כתבו שהייתי צריכה להעמיד גבול ובמבט לאחור אני ממש מסכימה איתכן!!!

לגבי העזרה, אתן 100% צודקות!! הבעיה שלי שאני מרחמת על אמא שלי שטורחת ועושה הכל לבד, רק שבסוף אני לא מרגישה שאני מקבלת את הערכה שמגיעה לי (זה נהיה סוג של ברור מאליו שכשאני באה אני עוזרת בהכנות לשבת)

בסוף את באמת מקלה על אמא שלך וזה ממש כיבוד הורים, גם אם אין הערכה.

(בלי קשר אם את חושבת שאין לך כוח להגיע ולבשל שם אז כנראה שעדיף באמת לא לבוא בכלל)

לא מפריע לי לעזור

פשוט צורם לי שדווקא אנחנו מקבלים את החוסר יחס

הזדמנות לפתוח את זה.

בשבת הבאה שתגיעי, תגיעי לשבת עצמה ולא מוקדם, תעזרי רגיל כזה ולא אקסטרה. אל תצאי מגדרך. וכנראה שאמא שלך תפתח את זה וזה יתן לך פתח להתחיל שיחה..

זה באמת מבאס ומעצבן.אבל האם בגלל זה לא לעזור? האם העזרה שלנו להורים תלויה בדבר? את בעצמך אומרת שאת מרחמת על אמא שעושה הכל לבד ורוצה לעזור לה..אז את עושה את זה בשביל לקבל הערכה ותשומת לב לילד או כי את רוצה לכבד את אמא? שני הדברים לא קשורים אחד לשני.עוזרים כי זה אנושי ונכון.ואת האפליות מבחינת היחס צריך לפתור בצורה אחרת.

אבל כואב לי היחס לילד

אם זה היחס למה את מתאמצת כ"כ?

תפסיקי לעבוד כ"כ קשה, לא מגיע לך.

במקביל הייתי פשוט פותחת את זה מול ההורים, ומסבירה את התחושות שלי.

לא עובדים קשה בשביל לקבל יח יחס.הלואי והמשוואה הזו היתה תמיד עובדת. לא עושים מצוות בשביל לקבל שכר.עובדים ועוזרים כי זה ערכי, מוסרי מכבד וכו....ובאמת חשוב ונכון לפתוח בעדינות מול ההורים.

כואב לי שלהם פחות אכפת מהילד שלי

זה שכתבת בזהירות על עניין הריצוי. ויכול להיות ששם הנקודה (אומרת בתור ילדה מרצה שלומדת לאט לאט להציב את הגבולות שלי🙈).

יש הבדל בין לעזור כי את רוצה לעזור, נותנת בשמחה ויודעת איפה להגיד סטופ כשזה יותר מדי בשבילך, לבין לעזור כדי לרצות, כי זה מה שמצופה, כי אני לא יכולה להגיד לא. תנסי למקם איפה את עומדת, מאיזה מקום העזרה מגיעה?

זה ממש בלט לי בסיפור של הסעודה- צרם לך שהתחילו בלי בעלך, אבל לא מחית. יכול להיות שזה שוב בגלל הריצוי? (לי באופן אישי תקופה ארוכה היה קשה להנכיח את עצמי כשזה אומר להגיד לא להורים או למשפחה שלי. ועדיין עובדת על זה).

מלבד העניין שלדעתי עזרה צריכה להגיע ממקום שרוצה לעזור ולא ממקום מרצה, לדעתי כשאנחנו מגיעות ממקום מרצה הסביבה מרגישה את זה והיחס בהתאם. אני מרגישה שכשאני מרצה, הרבה פחות ''סופרים אותי'', לעומת כשאני מביאה ומנכיחה את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי. זה גם הגיוני- כשאני מנכיחה את עצמי ואת הרצונות שלי במרחב, אנשים ישימו לב אלי ולרצונות שלי.

יכול להיות שזה ממש לא הסיפור אצלך🤭 אבל אם כן, קחי הנקודה למחשבה.

אם לא אכפת לך, אשמח לשמוע כיצד את עובדת על עניין הריצוי

זה להבין מה בכלל הרצון שלי.

אחרי שאני מבינה מה הרצון האמיתי שלי, ויודעת לזהות שאני בכיוון של לרצות, כבר יותר קל לי להנכיח את עצמי (זה עדיין לפעמים קשה מאוד, כן... אבל הרצון לא לרצות כבר חזק. יש סיטואציות יותר קשות ויש יותר קלות).

האמת שאצלי זה הגיע יחסית מאילוץ. היו כמה חיכוכים במהלך השנים של בעלי מול אבא שלי, שני אנשים שאני נוטה לרצות. ובעצם הייתי חייבת לומר לאחד לא ולמצוא איפה אני עומדת בזה.

גם טיפול זוגי עזר לי לשים את הרצון שלי לפני הריצוי.

כל ההתעסקות בזה הובילה אותי לשים לב למקומות שאני נוטה לרצות אנשים. בבחירת מסגרות ומקומות עבודה, מול אנשים מסוימים וכד'. לכן כשאני עומדת לקראת החלטה מסוימת שקשורה למקומות כאלו, אני חושבת כמה פעמים לפני קבלת ההחלטה, ומשתדלת לדייק מה אני רוצה. (גם בעלי מאוד עוזר לי בזה- דוחף אותי למצוא את הרצון האמיתי שלי בלי להתחשב בכלום. לפעמים אני צריכה לשים לב שאני לא מרצה אותו בזה שאני דואגת לא לרצות אחרים😂).

לדוגמא, לאחרונה הייתי צריכה לקבל החלטה על הקטנה שלי, אם היא נשארת שנה הבאה אצל אותה מטפלת או עוברת למטפלת אחרת. כמעט אמרתי שאשאיר אותה בגלל חוסר הנעימות מול המטפלת הנוכחית, אבל זיהיתי את ההרגשה הזו בזמן, ניקיתי את הנתון הזה מהשיקולים ואחרי מליון התלבטויות החלטתי להעביר, החלטה שהיא שלי ואני מרגישה שלמה איתה. (אגב, אחרי שהתגברתי על עצמי ואמרתי למטפלת שאני מעבירה, היא הגיבה יפה וירדה לי אבן מהלב).

או בנושא של המשפחה, לבעלי היה ממש חשוב משהו שקשור לאבא שלי אך מנוגד לדעתו. הייתי צריכה ממש לחשוב מה אני רוצה, ובסוף החלטתי כן לתמוך בדעה של בעלי, אבל שאני אקיים את השיחה מול אבא שלי. זאת היתה החלטה ממש קשה- כי גם הייתי צריכה להבין שאני חושבת שיותר נכון שאני אעשה את השיחה (מבחינה אובייקטיבית), וגם בסוף הייתי צריכה אשכרה לקיים את השיחה (וואו זה היה לי קשה). אבל הנה- הבעתי את דעתי בכבוד, אבא שלי קיבל (גם אם לא הסכים), ביצע את חלקו ושלום על ישראל.

וכמובן שזה גם בדברים קטנים יותר. אני היחידה במשפחה עם כמות ילדים ב"ה. זה דרש ממני המון כוחות לקום משולחן השבת, להודיע שניתן להשאיר לי לסדר אחר כך, וללכת להתעסק בילדים (שהיו צריכים אותי) בזמן שהאחרים מפנים. היום זה קורה גם יותר בקלות כי ראיתי שכולם ממש מבינים (ועדיין לפעמים אני צריכה לשים לב לעצמי ולצרכים שלי בתוך הסיטואציה הזאת כדי להצליח לעשות את זה). בכללי אני מרגישה במשפחה שכשאני שמה את עצמי במרכז, מתייחסת לעצמי כאל מישהי שווה, אני מרגישה שגם האחרים רואים אותי באותה צורה (ודרך אגב- אני לא יודעת אם זה משנה משהו בתפיסה שלהם אותי או בתפיסה שלי איך הם רואים אותי...).

חחחח נשמע מקסים אבל אני עדיין עמוק בהתמודדות הזו, בהרבה פרטים קטנים ביומיום. לאחרונה מילאתי שאלון בנושא ריצוי, והוא העלה לי מחשבות על עוד המון תחומים שהמחשבות שלי בהם אולי מגיעות מתוך ריצוי. יש עוד עבודה... ב''ה.

עבודה לא קלה בכלל

כאדם מרצה ונוח לבריות, אצלי זו עבודה מאוד עדינה להבין מתי אני עוזרת "על אוטומט" או מתוך ריצוי, ומתי זה מתוך רצון אמיתי שלי.

ועבודה קשה יותר להגיד לא כשלא מתאים לי, ולא רק במקרי קצה. (הסביבה מנחחה שכשאת עוזרת ונענית זה כי את יכולה, ולא מבינה איך יש פיצוץ או ריחוק או פגיעה בשלב של נתינת יתר, פשוט כי הם יגידו לא כשלא יתחשק או לא יתאחם)

ככה יותר מתעלקים עליו ודורשים ממנו, כי זה מה שהוא ישדר

וואו איזה לימוד זה לדעת מה הרצון שלי

ככל שאת נחמדה /טובה/אדיבה/ מנומסת מידי

את מוערכת פחות.

לצערי אני ממש מזדהה על מה שרשמת.

אני תמיד הייתי המפרגנת, המארגנת, המפיקה והטובה במשפחה וגם אני הרגשתי שדורכים עליי ולא סופרים אותי

עד שהחלטתי לשים קאט!

החלטתי להתחשב רק בעצמי ובמשפחה הגרעינית ולא להמשיך להיות טובה מידי או מובנת מאליה

זה גרם כמובן לריחוק משפחתי אבל לפחות אני לא מתוסכלת ולא מרגישה סמרטוט שמרשים לעצמם לדרוך עלי.

זה כמובן לא מתאים לכל אחת, ודורש ביטחון עצמי וגב חזק

אבל יק לי היום שקט פנימי והערכה עצמית!

❤️❤️❤️

לדעתי אם האטופיק בשליטה ומספיק לה קרמים ללא מרשם אז אין צורך ברופא עור, אם היא סובלת והאטופיק מחמיר אז ברור שצריך ללכת לרופא,

אם גם אצלכם תור לרופא עור טוב קשה להשגה, אז עדיף לקבוע מעקב פעם בחצי שנה ואם אין צורך אז לבטל.

אולי באמת נקבע ליתר ביטחון תור לעוד חתי שנה.

למישהי יש המלצה לרופא עור טוב ומסביר פנים בכללית ירושלים?

יש מצב לרכוש עוד אחד זהה?

שוב בקרוב)

אני תוהה אם היא לא תריגש בהבדל, כי הדובי הנוכחי כבר מרוט בהתאם לשימוש בו, ודובי חדש לא ירגיש לה דומה

(מצד שני, אצל המטפלת שלה גם יש את הדובי הזה, והיא תמיד התקשתה לעזוב אותו, כאילו היא חושבת שהוא שלה... והודבי של המטפלת במצב הרבה יותר טוב מהדובי שלה🙄)

כן? לזמןש הוא בכביסה

האמת שלא הייתי מכניסה למרפאות. וגם לא מסתובבת איתו ברחוב. מכניסה לתיק.

בבית ואצל המטפלת היא גם ככה מסתובבת ואוספת חיידקים לאורך זמן. אז זה לא כזה משנה בתכלס...

הבלניות.

אני באופן אישי מסתכלת על זה בצורה כזו שזאת המצווה שלי ואני לא אמורה להתבייש בקיומה. בסוף אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא עוסקת בזה בתור שליחות ולא כי היא סקרנית וכו

אבל אני לגמרי יכולה להביא מי שמתביישת או מרגישה לא בנוח עם ההיכרות המקדימה, מה שכן אני בטוחה שזה מורכב לצאת ליישוב אחר

לא נבוכה.. בסך הכל זה לא מבייש.

לפעמים גם יצא לי להגיע עם חברה או אחות במקום סבלנית אם לא הסתדר לה (היה מקובל אצלנו)

כלומר אם לא התפקיד שלהן לא היה לי איתן כלום

אז זה פחות מביך אותי

האמת לא חשבתי בכיוון בכלל

אבל כמו שכתבתיאין היכרות קרובה בכלל

שכמו שהיא מכירה אותך, כך היא גם מכירה את כולן, זה לא משהו מיוחד.

גם אצלנו זה ישוב וכולם מכירים את כולם, פגשתי את הבלנית עם המשפחה שלי בטיול רחוק מהישוב וצחקתי לעצמי בלב שעוד כמה ימים ניפגש במקווה (היא לא ידעה את זה עדיין), ובאמת נפגשנו במקווה ורק צחקנו שנפגשנו בטיול, וזהו . זה חלק מהחיים , לא גילית לה איזה סוד מיוחד, כל נשות הישוב טובלות בדיוק כמוך ואת לא מיוחדת (זאת אומרת ברור שאת מיוחדת אבל לא בטבילה 😉. )

א. אני יודעת שיש נשים שנוסעות לישוב ליד. 5 דק' נסיעה כי פחות נעים להן. לגיטימי בעיני. לא שווה בעיהי את ההשקעה יותר מכמה דק' נסיעה כי באמת רק מוסיף עוד משימה ולחץ ליום אחר.

ב. אני באמת לא זוכרת מי טובלת. ממש רגילה לזה ושוכחת דברים שנשים מספרות לי במקוה. כבלנית- גם אני מבינה את הרגישות שעשויה להיות ואת הפדיחה שיכולה להיות ובעיקר מנסה לנרמל. שכמו שכתבו לך את כמו כולן. וזה לא כזה מעסיק אותי.

ואני גם עובדת יחד עם הבלנית. לי ממש לא מפריע, הרבה פעמים אנחנו מדברות לפני \אחרי.

דווקא כשטבלתי בליל שבת זה היה נוח כי אמרתי לקטנים שאני הולכת אליה לקצת זמן, וזה היה להם מאוד טבעי.

ואצלינו היא ממש לא סופרת ולא זוכרת...

אצלנו כשהגעתי לישוב לא הכרתי את הבלנית בהקשרים אחרים (לא אותה שכבת גיל).

פעם אחת הגעתי לטבול והיתה בלנית מחליפה, שאני מכירה טוב. זה כן היה מביך לי קצת ברגע הראשון שראיתי אותה, אבל פשוט הנחתי את המבוכה בצד, הזכרתי לעצמי שאין לי במה להתבייש, וגם היא התנהגה בצורה ממש טבעית ונעימה שזה באמת היה בסדר גמור.

קרה לי בדיוק אותו דבר וגם היתי בהלם איך אני לא אתפדח ורציתי ללכת למקווה בישוב ליד ואז אמרתי לעצמי די זה מספיק קשוח אני לא מוסיפה ואני אתגבר. מכניסה לעצמי לראש שלבניות שה משו יחסית טכני והן לא עפות בדמיון על כל אישה שטובלת, הן פוגשות מלא נשים שטובלות...

אני טבלתי פעם אחת שבאותו בוקר התארחנו אני ובעלי בבית של הבלנית לאיזשהו אירוע(בעלי חבר של בעלה) אמנם הם מבוגרים ממנו ב 2 עשורים אבל אנחנו בקשר טוב.. בסוף האירוע דיברנו שנךגש בערב ובהמשך היות נתאם שעה סופית וכו.. ואשכרה בערב נפגשנו שוב במקווה.. אבל באמת היא לא עושה מזה עניין ואני מנתקת את השכל וכל הנשים בישוב עושות את זה אז הכל טוב...

אבל שוב, ממש ממש מבינה שזה באמת לא פשוטטט