שכמו בכל סיפור, בהתחלה הוא רגיל, על מי  מנוחות... ופתאום!! רעש בלאגן... קצת עצוב... אבל בסוף!! והסוף לא רחוק!! הסוף הוא תמיד טוב!!!!!

@ריעות. שלנו!!! אוהבים אותך!!!! את שארי חזקה, ותוכיחי לכולנווו שההמשך הוא טוב!!!!!!!  

בערב קיצי אחד, חם במיוחד, החלה אישה אחת להרגיש את התינוקת שבתוכה. היא רצתה לצאת: מלאת חיים, בריאה, וכל כך כל כך מלאה. מושלמת. 

היא נולדה בצהריים, ביום ראשון, קטנה ויפה. עיגולים בצורת תפוחים היו לחייה, ועיניה כחולות. תינוקת מהאגדות.

היא נולדה בעיר היפה ביותר שהכירה מימיה- ירושלים, וגרה שם בחודשים הראשונים לחייה. אז כן, אפשר לומר שהיא ירושלמית. 

כשהייתה בת שלושה חודשים לקחו אותה אימא ואבא לעיר חמה אחת, אי שם בדרום. מרחק שעה נסיעה, אבל עולם אחר לגמרי.

והיא הייתה שקטה, התינוקת. חכמה, אבל שקטה. לא מדברת הרבה, אבל כשכן מדברת- כולם השתתקו לשמוע מה היא רוצה לומר. 

והייתה לה מטפלת אהובה, שגרה קצת רחוק, בקצה השני של העיר. אבל היי, זו בסך הכול עיירה קטנה. מהסוג הציורי, הרומנטי, הפסטורלי והשלו.

בגיל שלוש היא התחילה את הגן. הגננות אהבו אותה כל כך, פינקו אותה כל כך, והיא המשיכה לשתוק. לא היו לה חברים, אבל זה בסדר, כי היא לא זוכרת כלום מזה עכשיו.

שלוש השנים שהיא העבירה בגן היו קשות, אבל נפלאות. מצד אחד- השקט, הבדידות, ומן הצד השני- האהבה הגדולה מכל מי שסבב אותה.

ואז היא התחילה את בית הספר. ילדה קטנה בת שש, אחות בכורה לחמישה ילדים לפחות, חסרת חברות. והיא הייתה גאון קטן. מחוננת, כפי שגילו שנתיים וחצי לאחר מכן במבחנים המיוחדים. היא התקדמה מהר בחוברות העבודה, השיגה את כולן ביחד עם עוד שתי בנות חכמות כמוה, שעד מהרה הפכו להיות החברות הטובות שלה. אחת מהן הייתה חברה כל כך טובה, שהן ביו נמצאות ביחד בכל הפסקה, אבל זה שייך כבר לכיתה אחרת.

בינתיים, בכיתה א', היא הייתה בוכה כל בוקר. אבא היא מוריד אותה בבית הספר והולך, והיא הייתה בוכה ובוכה. אבל בסופו של דבר, היה לה בסדר. נכון, גנבו לה צעצוע אהוב, ונכון, היא הייתה בודדה, אבל אין כמו ללמוד. עד היום היא זוכרת את הנדנדה של קמץ- פתח, את ההפסקות עם המורה, את הסנדביצ'ים שההורים הכינו לה כל בוקר בהשקעה כל כך גדולה, ובאהבה.

והשנים חלפו, והיא הייתה מחוננת, וקיבלה ציונים גבוהים, וכבר היו לה חברות.

וילדה אחת הייתה החברה הכי טובה שלה, והן ביקרו אחת בבית של השניה, ובילו בהפסקות ביחד, ואפילו צחקו.

אבל משהו בבית הספר היה לא בסדר. הן היו קבוצה קטנה של בנות, שונות מהשאר. חכמות יותר, דתיות יותר. פשוט שונות.

והתעללו בהן. מילולית, בעיקר. מכוערת. הילדה שמעה את זה כמעט כל יום. בכיינית.

והיא הייתה בוכה, וצועקת עליהן בחזרה. ובכל פעם מחדש הן נבהלו, והתרחקו, והתנצלו, וביום למחרת שוב צעקו. ופעם אחת גם הרביצו.

בכיתה ה' זה כבר נהיה יותר טוב. המעמדות השתנו, הבנות גדלו. ובית הספר נגמר.

היא עברה לחטיבה. ביישוב שהיה רחוק לטעמה, עם המון בנות חדשות, וחברה הכי טובה שנטשה. פשוט מצאה לעצמה חברות חדשות והשאירה את הילדה המושלמת לבד.

ואז התחילו המחשבות על מוות. מתי הוא יגיע כבר, למה היא בכלל נמצאת כאן, ורע, כל כך רע.

שנה של ייסורים. עד היום כשהיא קוראת במחברות של אז, היא מתכווצת. כל כך הרבה כאב.

אבל גם השנה הזו נגמרה, והשנה הבאה אחריה הייתה מלאה בחברות. היא הכירה בנות חדשות, והן נהנו כל כך ביחד. היא צחקה, היא חייכה כל הזמן, היא עשתה דברים שלא חשבה שתעשה.

היא לא הייתה הכי חברותית, או הכי מאושרת. אבל מה שהיא הייתה, היה לה מספיק.

הימים עברו, וכיתה ט' הגיעה. פנימייה. זו הייתה שנה מוזרה, השנה עם הכי פחות זכרונות. המון לימודים, הברזה ראשונה, ובעיקר- חברות. המון חברות חדשות. הן הקימו קבוצה של ממש.

ואז הגיע החופש. הו, החופש הארור. קרו כל כך הרבה דברים שאי אפשר לספר עליהם, נסכם את החופש במילה אחת: כאב.

ונסיופ, וחברות מכל קצווי הארץ, ואהבה ראשונה. והשנים האחרונות חלפו כל כך מהר, ואי אפשר לספר עליהן. (אם תרצו, בווצאפ). 

ועכשיו, עכשיו הבדידות הכי גדולה. אין בית ספר, אין חברות מכל קצווי הארץ. יש חברות מעטות, אבל אי אפשר להסביר להן כמה הן חסרות, כמה זה לא אמיתי.

ואהבה גדולה, והתקדמות גדולה, ולעזאזל- עלייה של חמש עשרה קילו בחודשיים! אבל זה בסדר, כי מתחילים לעשות ספורט, כי דיאטה זה קל, כי זה בגלל הכדורים. 

וזהו, מה עוד אפשר לומר? אי אפשר לומר שהיא מסכנה, קורים לה ניסים כל יום.

אי אפשר לומר שהיא טיפשה, גם אם היא משמיכה להיכשל בבגרויות, יש לה עצות מדהימות, למי שנוטה להקשיב.

אי אפשר לומר שהיא מכוערת, אנשים ממשיכים לורמ לה כל הזמן שהיא יפה. (תמיד במין הפתעה כזו, לאחר בחינה מדוקדקת). 

ועכשיו, באמת, זהו.

אין מה לומר... אז קראתי, ואת כותבת ממש יפה!!

וחזרתי מיד להתחלה.


(וואו כמה חברות היו לה.)

את כותבת מהממם!!!

את הסיפור-מאמר הזה הוא היחידי שבאמת קראתי פה בניוספ!!!

אוהים אותך @ריעות.!!!!!! באמת אבל!!

(די דילגת על כמה שנים משמעותיות, לא?)
אני מחכה שתוציאי ספר

גם אני מחכה

מותר לאמר שאני אוהבת אותך?

ושבאמת הייתי שמחה להיות חברה שלך?

תודה.
גם אני אשמח

העלת לי חיוך אמיתי!

אשכרה.

קפוץ לי