לסגור את הספר, את התריס, את הדלת.
לנעול את הגנוז, לכבות את האש, לסגור את היום.
ואז עוברת תקופה
ואתה מסתכל על עצמך
ומגלה פתאום,
שיש לך כבר מקצוע חדש.
בין יום רגיל אחד ליום רגיל אחר,
פתאום זה מכה בך,
וכשאתה מסתכל בידייך המחוספסות,
אתה רואה
שעם הזמן והתגובות והיומיום
רכשת לעצמך עוד מקצוע.
מקצוע נוסף לאישיות.
והרי הוא;
לסגור.
לסגור את הפה
את ההזדמנות
את המיקוד לבגרות.
לסגור את החלון השקוף
את הסיר הפעור
את דלת הרכב.
לסגור את החלום
את הצעדים הבאים
את העומק.
לסגור את התיק
את העיניים
את הכוח.
לסגור
את הלב.
הכל נהיה אוטומטי ורגיל.
הפעולה הזאת נהיית ממש חלק ממך,
אם שמת לב ואם לא.
וככל שאתה סוגר הרבה, אתה נהיה מקצועי יותר בתחום.
לאט מבינים את הטכניקה, לאט מתרגלים למגע.
התחושה שמתלווה לזה מוצאת אצלך איזה מקום נוח לשבת בו.
ואז מגיע ערב שכזה,
אתה סוגר את העיתון, סוגר את קופסת העוגיות השקופה,
ומתחיל לסגור חשבונות עם עצמך בלי שאתה מתכוון.
המחשבות מתחילות לברר עד כמה העסק הזה משתלם.
ואם נסגור את השורה התחתונה, התשובה היא-
לא.
לא משתלם להיות סוגר.
לסגור זה לאבד
לסגור זה לאטום
לסגור זה להישאר לבד.
לסגור זה לפספס
להתחספס
לסגור זה לשקוע בצד.
ובכל זאת,
עם הזמן אתה מתמכר להרגל המוכר הזה,
וגם כשמבין שזה לא טוב, אתה כבר עמוק בפנים.
אולי הגיע הזמן לסגור את המקצוע הזה,
אולי דווקא זה ישתלם.
אולי הגיע הזמן
לפתוח
לאט לאט.
להשתנות
להיכנע
להרפות.
תחשוב על זה
ותסגר על העניין,
אולי הגיע הזמן
לפתוח.
לפתוח את הלב, את המעיין, את הכל.
