ותגיד לה שאין לך בעיה אבל אתה רק מבקש שהיא תיטול ידים ותברך...

אתה יכול להגיד לה את זה בצורה שהיא לא תתנגד להצעה שלך... ("בחייך, מה 'כפת לך? זה עולה לך כסף?...וכו')

בס"ד

כך שלמתיר יש על מי לסמוך.

אין לי את המקורות לידי, אשתדל להעלות אותם בל"נ...

בכל מקרה, השאלה הן:

א) לפי איזה פוסק את הולכת?

ב) אם תבקשי ממנה לברך, מה היא תעשה?

ג) האם יש מישהי אחרת שיכולה להביא לה?

ד) איך היא תגיב אם לא תביאי לה?

אני מניחה שהיא סתם תחשוב שאני קמצנית.. היא תעדיף לא לקחת ממני. תיקח ממישהו אחר או משהו כזה.

אה, ו: אני בת  [זה בסדר, זאת לא הפעם הראשונה שמתבלבלים]

השאלה היא על דבר מאכל שצריך נטילת ידים, ואם כך מה יעזור שהוא יברך מזונות - הוא חייב בברכת המוציא ובנטילה.

אין המקורות לפני, אבל עד כמה שזכור לי לתת למישהו אוכל בידיעה שהוא לא יטול ידיים, אסור. מה עושים בפועל? אני לא יודע, וכדאי להתייעץ עם רב מורה הוראה.

בס"ד

אם את מעריכה שאפשר לה שתברך והיא תקבל את דבריך - מה טוב.

ואם לא אז תכווני שאת נותנת לה את זה בתורת צדקה.

כדאי לשאול רבנים שאלות כאלה באתרים המיוחדים לזה כמו אתר "ישיבה". 

בס"ד

בס"ד

למרצ': אם הבנתי נכון מה שכתבת אז את לא מתנגדת לעצם האמירה לשני שיברך אלא אומרת שאע"פ שהוא לא יעלב זה עדין לא יפה- אז אם זה מה שאמרת אז יש אמת בדבריך וצריך להשתדל לעשות את זה בצורה יפה, אבל אם ההלכה אומרת שצריך להגיד אז צריך

ליורב: בשו"ע (שהספרדים הולכים על פיו) כתוב שאסור להביא למישהו אוכל אלא אם כן ידוע שהוא מברך.

על זה מעיר הרמ"א(שעל פיו הולכים האשכנזים) שאפשר לתת בתורת צדקה (ישנה שאלה האם אין בעיה לתת אוכל לעני בצדקה הרי אולי הוא לא מברך אז עונים שמצוות צדקה יותר חשובה ממהספק אם הוא יברך או לא ומכאן היתר הרמ"א הנ"ל) . ועל דבריו מעירים אחרים שזה רק במקרה שספק אם הוא יברך או לא אבל אם ודאי לא יברך אסור.

לסיכום:

ודאי יברך: מותר לתת

ספק אם יברך: אסור לפי השו"ע ומותר לפי הרמ"א בתורת צדקה

ודאי לא יברך: אסור לתת

הרב מלמד מתיר בכל המקרים מהטעם שלא לגרום לאדם השני להעלב אלא אם כן אפשר לבקש ממנו ולא ייעלב.

כך הבנתי אני הדל וכדאי לברר אצל רב.

תודה רבה לכולם! [:

בס"ד

צודקת!

לכן כדאי להיות זה שמברך, יותר כיף להציק מאשר להיות מוצק

בס"ד

גברת מרצ'... אוי אם היית יודעת כמה ה' מחכה לברכה שלך! כמה שטויות העולם מדבר...ואז פתאום הברכה המתוקה שלך תעלה למעלה ותאיר את כל העולם.

תנסי להתחיל עם ברכות קצרות, תרגישי את התענוג בלהודות לה', בלהכיר תודה, תתני למילים הקדושות לזרום בתוכך, תראי איך הנשמה מתענגת להזכיר את שם ה', כמה יהודים יש בעולם? ואת נבחרת מכולם! נשמתך יושבת בתוכך מלאה בטוב אין סופי ורק מחכה לפרוץ, להאיר את העולם, להדבק בה', לשיר לפניו, לחבק אותו במילותיך, "ברוך אתה..."-את ממש מדברת איתו, "ה'"- אוי גוואלד.. אשרי הפה שזוכה להגות את שם ה' ," א-לוקינו"- הוא חושב רק עלייך "מלך העולם"- סוף סוף מישהו מכיר בו, "אשר קדשנו במצותיו וציונו"- הרי את מקודשת לה' בתורה זאת...מזל טוב כלה טריה! "להניח תפילין" - סתם!!! אני יודע שאת בת...פשוט תבחרי סומת אחרת ותראי איך הדיבור שלך ממריא לגבהים אחרים. תדעי שאת אישה והתפילה היא משהו מהותי בכן, הרבה מהלכות תפילה נלמדו מחנה, תנסי,העולם מחכה לך.

בהצלחה.

בס"ד

א. איך היהדות הייתה נראית אם לא היינו מקיימים את המצוות בגלל שלא מרגישים "דבר גדול ורוחני"?! מה היה נשאר חוץ ממצוות אכילת חמין בשבת!!

ב. אולי לפחות תתפללי לה' מתוך הלב במילים שלך- מהתורה זה מספיק

ג. בע"ה יום יבוא ואת תפתחי לתפילה ואז את תתפללי כמו משוגעת ותעלי את כל התפילות שלא התפללת, אני מאחל לך שזה יקרה במהרה, וה' ידפוק על מנעולי לבך, "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי...ואז..קמתי אני לפתןח לדודי!" שתזכי שה' יהיה חלק מחייך והתפילה תהיה טבעית!

בהצלחה.

בס"ד

שו"ת "יביע אומר" (חלק ב' או"ח סימן ט"ו)

שו"ת "ציץ אליעזר" (חלק י"ב סימן ס"ז, וחלק י"א סימן ל"ד)

שו"ת "מנחת שלמה" (חלק א' סימן ל"ה)

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.