שאני לא אעלם כל פעם שהדמעות פשוט לא שואלות אותי,הן יוצאות בלי רשותי
דמעות חוצפניות.
כשאני מייחלת לבכי, הוא עושה דווקא. והדמעות נתקעות ומכלות לי את הבטן.
אבל כשאני מתביישת בהן, שאני רוצה שהן תעלמנה ואיתן גם הגוש המעיק הזה שחוסם לי את הסערפת, את הדיבור-
הן פשוט מציפות. מציפות. אלוקים, כמה שהן מציפות.
מה אכפת להן ביום שישי שהייתי צריכה ללמוד
מה אכפת להן שאני בסעודת שבת וצריך לשמוח כי שבת ופדיחות לבכות כי אורחים מכל עבר.
אלוקים, הבכי הזה
והרצון שמישהו יגן עלי, יחבק, שיגיד שהכל יהיה בסדק אפילו שלא הכל בסדר כלומר הכל לא בסדר.
אפילו.
אולי זה אומר שאני צריכה להגיד כן? להתחיל לצאת לדייטים לפני תשרי? אבל החלטתי שלא אז לא. יופי.
שיתפוצצו כל הבנים שמחכים לי בתור
אעלק
אני חולה על זה שאני מגזימה
ותכלס. מי צריך הרבה.
צריך אחד. אחד.
שיכיל אותי, אלוקים.
יהיה כזה?