חוץ מזה שדברים שנדמה הם לא תמיד נכונים, את יודעת

אני מעריכה אותך

על היכולת לדבר עם אנשים

להגיד אמיתות

לא להתנצל על מי שאת

לחיות בבירור

להיות כל כך מודעת לעצמך

לספר מה קורה לך

להגיד די

אהבה יכולה להיות גם תולדה של נתינה (או בהכרח תולדה של נתינה, ע"ע מאמר הנתינה והנטילה, מכתב מאליהו, הרב דסלר).
אמא מעריכה תינוק שרק נולד? היא אולי מעריכה את זה שהוא נולד בריא והיא בריאה אבל היא לא מעריכה *אותו* ובכל זאת היא אוהבת אותו, כי היא נתנה לו כלכך הרבה ואיך אפשר שלא לאהוב. בהמשך החיים במשפחות בריאות האם תלמד גם להעריך את הילד ואולי זה יחזק אצלה את האהבה אבל זו אהבה שאינה תלויה בדבר והיא יכולה להמשיך לאהוב גם בלי להעריך.
את חניכות שלי אהבתי די מהר, ב"ה ממש כמעט מייד. להגיד לך שבכלום זמן הזה הספקתי להעריך את כולן ולאהוב אותן מתוקף ההערכה שלי אליהן? זה יהיה שקרי. בסוף השנתיים (טגם במהלכן) למדתי להעריך והאהבה שלי אליהן התעצמה, אבל אהבתי גם לפני שהערכתי, כי נתתי.

אז גם אם כרגע את חושבת (ואין לי שמצון האם זו האמת או רק הרגשה דפוקה כזו שחולפת) שהאנשים שאוהבים אותך לא מעריכים אותך הם יכולים להמשיך ובאמת לאהוב, כי קשר של אהבה, וודאי לאורך זמן חייב להיות מבוסס על נתינה כלשהי.

זהו. מקווה שלא חירבשתי לך בשכל.

בס"ד

אין בי כלום שמצדיק אהבה
האהבה היא לא כלפי אלא כלםי אובייקט שמיטיבים איתו?

את זה כך.

הייתי רוצה להסביר את עצמי. אבל עכשיו אין לי כלכך מילים כי אני בעיצומה של דרמה משפחתית (אמיתית ולא סרט...)

אהבה שהיא תולדה של נתינה ממש ובכלל לא חייבת לבוא מרחמים (אגב מאמר סוגריים על רחמנות: לר' נחמן יש דיבור מופלא על רחמנות ששורשה הוא השכל, כיוון שרחמנות ששורשה ברגש הסיטרא אחרא עלול לשלוט בה והיא עלולה להתהפך לאכזריות. ובחזרה לעניינו-). דווקא בעיניי יש משהו מקסים באהבה שהיא תולדה של נתינה, היא פחות תלויה בדבר מאשר אהבה שמבוססת נטו על הערכה. תחשבי על זה - גם אדם מוערך טועה לפעמים, לפעמים אפילו מאוד עד כדי כך שזה פוגע בהערכה אליו אבל אם אתה באמת אוהב אותו אהבת נפש ולא רק בגלל ההערכה כלפיו אתה תמשיך לאהוב אותו. ואמון והערכה בד"כ לא מתנפצים בבת אחת אלא נסדקים לאט לאט (בד"כ) ואמון והערכה זה דבר שאפשר לשקם ולבנות מחדש עם הרבה עמל ואהבה ונתינה.
כתבתי מאוד מבולגן. מקווה שהבהרתי את עצמי.

ואגב - חברות האמת הבודדות שלי שאני אוהבת אותן אהבת נפש ממש אני באמת אוהבת אותן כולל השריטות שלהן וזה לאו דווקא שריטות שאני מעריכה ואולי דווקא להפך. אבל אני כלכך אוהבת שהשריטות האלו כמעט מושלמות בעיני, כמו נקודת חן. אני לא מצליחה להסביר את עצמי נראלי. אוף. לפחות ניסיתי.