ואז הייתי צכה לחזור לאולפנא כדי להביא משהו למישהי ואז הגיע מולי פיתום יםםם של בעלזריםםם אימלה זה היה מפחיד

אז עשיתי חריקה שיואו איזה מילה ישנה זה חריקה ועצרתי בצד והתחלתי לרוץ ובמחשבה שניה לא שזה היה יותר טוב אבל זה היה נראה פחות נורא ורצתי רצתי ואז הלכתי והגעתי לאולפנא וחזרתי ורות ואפרת חמודות שכאלה שמרו לי על האופניים ואז טסתי להביא ת'נעליים ואז טסתי לכניסה ואז הלכתי לתחנה ואז כבר לא היה אוטובוס אבל איש חמוד אחד עצר ולא עליתי וחזרתי והנה אני כאן ובכלל לא הלכתי לישון והלוואי שיהיה לי כח לעזור מחר אמן סלה וללמוד ללמוד ללמוד בשבת בלי להירדם בצהריים אמן

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול