אני כמו הולכת בשדה מוקשים
הולכת הולכת נושמת חיה
גרה שם.
אלה הם המרחבים שלי
וזאת הרוח אהבתי.
אני כמו הולכת בשדה מוקשים
שדה לא רגוע
לא מכיל באמת
לא מאפשר להיות.
אני כמו הולכת בשדה מוקשים
ונודדת עם תחושה
שכל פעם זה הכי קרוב.
הכי קרוב.
ומפחיד.
לפעמים קצת שפוי
אבל אי אפשר באמת להיות פה
בלי שכל כמה צעדים תהיה התפוצצות.
ונכון
עברתי כבר כמה כאלה.
אני כמו הולכת בשדה מוקשים,
שערי שרוף בקצוותיו
עורי חרוך ואפור
עיניי עצובות
ליבי מתחנן לשקט.
זאת אני.
רואים שהמון עבר עליי
אבל זה עדיין לא הסוף.
עוד מעט יבואו עוד.
נכון,
אני אדם כזה,
שחייב לפוצץ ולהתפוצץ בשלב כלשהו.
ונכון,
אני יכולה לעמוד בזה,
הנה, אני כאן אחרי הכל,
אבל
אני לא חזקה כמו בהתחלה.
עוד שנייה לא ישאר ממני כלום.
רק הזהרתי,
שדה מוקשים.
חיי.
