אתה, כן אתה, אתה שמח, נכון?

רק היום באת אלי ונתת לי איזה צ'פחה על הגב וצביטה כזאת בכתף, ושאלת בטון מוזר: "מה אתה מבאוס? תחייך קצת!"

אז מן הסתם אתה היית שמח, נכון? הרי אם אני מבואס, כנראה שאתה יודע שאתה שמח.

באמת?

האם אלו האנשים השמחים באמת?

כן?

אז למה אתה צריך לפגוע בי תוך כדי? למה לשאול בטון מזלזל למה אני מבואס? אתה שמח, נכון? אז תהיה שמח לבד, מה אני קשור לזה?

אז סבבה, אתה באמת רוצה לעזור? תפנה אלי בשקט. תשאל מה קרה? מה מפריע? ואם אני אגיד לך שתעזוב אותי, אז תעזוב. לא צריך להכריח אנשים להיות שמחים.

זה טוב שאתה שמח. אבל מדד השמחה שלך לא נמדד בכמה אתה 'מעודד' אחרים אלא בכמה אתה שמח במי שאתה. אתה לא צריך להוכיח לי את זה.

אז אתה, אתה עדיין חושב שאתה שמח באמת באמת? 

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול