כשאתה פוגע באח שלך אפילו במצב שאין ברירה (כי אחרת תמות) עדיין אסור לך לשמוח בזה. אתה עושה את זה רק כדי להציל עצמך...

אסור להציל את עצמך אם זה תלוי בהרג אחר.

זה סיטואציות מאוד שונות...

אני מניח שאבכה תוך כדי

גם ביהודים זה לא כ"כ פשוט.

ח  [י] כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן, ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות, וישיבת בתי כנסייות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כך בני חורין לעצמן, כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין--כל אלו אין מתאבלין עליהן; אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים:  שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר "הלוא משנאיך ה', אשנא" (תהילים קלט,כא). (רמב"ם הלכות אבלות )

אבל ראוי להדגיש את לשון הרמב"ם שאבדו אוייבי ה' ולא אוייב פרטי שלך...

ערבים, הם לאו דווקא אויבי ה'.

מותר לשמוח במותם?

(כשיונה שמח לפני נינווה- הקב"ה כעס עליו)

ורובם המוחלט היו מעדיפים במותנו,וכן הם מרגישים במלחמה איתנו ומברכים על מותנו בפיגועים

ולכן הם ללא ספק בגדר אוייב אפשר להתפלסף בזה הרבה, זה בעיקר תלוי האם האומה הרשעה הזאת במלחמה איתנו או לא, (בכל אופן אסור להם להיות בא"י)

איתי באוניברסיטה היתה ערביה בסדר גמור,

ועם אמא שלי עכשיו יש ערביה שאפילו שולחת לה חג שמח בחגים...

 

הערבים ביו"ש בעייתים, השאר פחות.

אבל על זה אין לי כח להתווכח כי אף אחד מאיתנו לא ישנה את דעתו...

מדובר על אויב מישראל.

ועל הגויים נאמר - ואתה על במותימו תדרוך.

מופיע במדרש כשהמן הרשע אומר למרדכי וזה מה שמרדכי עונה לו.

מקובל להביא את המדרש המפורסם "מעשיי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"
כתוכחה לעמ"י שאומרים שירה על נפילת המצרים.

בפועל, במדרש בכלל מדובר על תוכחת הקב"ה למלאכים.
בני ישראל יכולים וחייבים לומר שירה על טביעת המצרים, שכן "ימינך ה' נאדרי בכוח ימינך ה' תרעץ אויב", מתוך הכרת הטוב.

שמעתי בשם הרב מרדכי אליהו זצ"ל (אאל"ט, אולי הרב עובדיה יוסף זצ"ל) שהיה אומר על המדרש הנ"ל, כתשובה לאלו האומרים שזה לעמ"י -
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? חכו, עוד לא סיימו לטבוע. תנו להם לטבוע עד הסוף ואז"

על אויב מישראל? לא.

תלמד אתה לקרוא עד הסוף.

(בפסוק)
ומכאן ההבדל.

לא מורכב מדי

הבא להרגך השכם להורגו

אל תשמח בהריגה הזאת.

להרוג זה מצער

אבל לפעמים חייבים לעשות גם מה שמצער

אבל אם מחבל מת- לא תשמחי?

שאלה מוזרה קצת

גם על פיגוע בכריתים את יכולה לשמוח, שזה לא קרה לאמא שלך

שנקרא כריתים

אני יכולה לכתוב ניגריה אם זה עוזר לך

כמו שעדיף שזר ימות מאשר אמא שלך.

"גוי אחד בארץ" מספיק לנו

ההרג הוא רע.

לפעמים צריך רוע כדי להילחם ברוע רע יותר

זה לא הופך את האמצעי למקודש.

כשההריגה נצרכת, כלומר כשעפ"י התורה ברור לנו שזה רצון ה'- זה צריך להעשות בשמחה.
הרג ללא מטרה הוא רע, אבל כשההרג הוא חיסול אויבי ישראל צריך לעשות אותו בשמחה, שהרי זו מצווה.

זה נובע מכך שעבודת ה' כולה, על כל חלקיה, צריכה להיעשות בשמחה. כיוון שעבודת ה' היא בכל חלקי החיים, אם זה לא עבודת ה'-לא עושים את זה. אם המעשה אינו לרצון ה' לא עושים אותו כלל, לא שעושים אותו בצער.
אבח כשהוא כן רצון ה', צריך לשמוח בהחלט.

חייל שמחסל מחבל צריך לשמוח שניתנה לו הזכות להגן על עמ"י ע"י החיסול הנ"ל, וש"כן יאבדו כל אויביך ה'".

צריך לזכור, שאויבי עמ"י הם אויבי ה'.
כמו שדוד המלך אומר לגוליית - "בשם אלהי מערכות ישראל אשר חרפת". גליית לכאורה בא רק להילחם בנו פיזית, אבל הוא בעצמו אומר שבא לחרף מערכות אלהי ישראל.

על כן מלחמה וחיסול אויבי ישראל הם משהו שיש לשמוח עליו.

ובכל זאת חושבת שזה מורכב יותר.

יש מצוות שקל איתן יותר ויש שקשה יותר.

על מצווה צריך לשמוח תמיד, בגלל עצם המצווה.

ואני עדיין חושבת שכשאתה עושה מעשים של רוע זה אמור להעציב אותך.

זה לא בינארי. אפשר גם וגם. וגם.

העולם אינו פשוט. ומי שקל לו לחסל תינוק, צריך בדיקה אם הוא יהודי בכלל. אם קל לו כי זו הגנה על חיים, או צורך מבצעי או ציווי ספציפי (עמלקי לדוג')
זה עוד מילא.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מעשה של רוע כשזה נצרך. זה כל העניין.
אנחנו לא עושים רע.

הקב"ה עושה דברים שנראים לנו כרע ומתברר שהם טובים בדיעבד. אבל לנו אסור לעשות משהו שבעינינו הוא רע.
וזו כל הנקודה.

איך אתה מגדיר רוע ומה אתה מגדיר כרוע.

אתה יכול לקרוא לזה 'מעשה קשה' אם נוח לך יותר ככה.

משהו שהוא בהכרח המעשה הנכון, לא צריך (באידאל) להיות קשה לעשות אותו, כיוון שזה המעשה הנכון.
כשהמוסר שלנו מזוכך ונמצא ברמה כזו, אז לא אמורה להיות התנגדות וסתירה בינהם.

אלא שלצערנו רובנו לא כך, וגם המעשה הנכון והברור שכלית יהיה קשה לנו לפעמים ברגש.

<ר>

השאלה אם עדיין היית אומר את זה כשהמעשה הוא לרצוח תינוק.

דווקא המקרה הזה, שבו המוסר האנושי הפשוט זועק לשמיים, עליו דיברתי.

רובם של בני האדם יראו ברצח תינוק מעשה זוועה ברברי.
אבל מה עם הציווי "לא תחיה כל נשמה" לגבי שבעת עממים ועמלק?

זה יכול להוביל בקלות לפנאטיות שמשליכה את המוסר לטובת מסרים שאפשר להבין אותם כך או אחרת.

(הפסוק שהבאת הוא די חד משמעי ואני לא מדברת עליו.)

זה מורכב.
הכי קל להגיד ישר להרוג את כולם, או לא להרוג אף אחד.

אגב, אנחנו בהחלט פנאטים. פשוט לא משליכים את המוסר, כלל וכלל לא.
כאשר אדם עושה דברים כאלה על סמך דעתו האישית, וכשלא מדובר באדם משכמו ומעלה - אז זה קביל.
אבל אמירות דרמטיות שכאלו הבאות מאדם עפ"י עצמו - מעידות על חוסר שכל במקרה הטוב, וחוסר מוסריות במקרה הפחות טוב.

לסיכום.
בנושאים כאלה דרושה זהירות עצומה. לא לקפוץ ישר לאמירות ומעשים קיצוניים, אבל לא לפסול אותם מראש בלי שיקול דעת של בר-סמכא (במידת האפשר).

לא כל כך הבנתי על אילו אמירות דרמטיות דיברת, ומקווה מאוד שלא לאלו שלי כי אז ההערה על חוסר השכל מופנית כלפיי ואין לך מושג עם מי הסתבכת 

אני חושבת שבחרת לקרוא במה שכתבתי דברים שלא התכוונתי אליהם

לא קראתי לאף אחד פנאט, אמרתי שזה יכול להוביל בקלות. וזו עדיין דעתי.

 

ניצלתי את הכיוון שבאיזכור פנאטיזם כדי לדבר על כך, זה הכל.

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)