בס"ד
ועייף מאוד הדוב
הצללים לחדר באו לוחשים לי לילה טוב
במיטה שוכבת נורית על ידה יושב דובון
וכדור וגם ארנבת וכולם רוצים לישון
אך לפתע קמה נורית
אבא אבא היא קוראה
בוא מהר גרש החושך
הוא מפריע ילד רע
צחקה בובה זהבה וצחק מאוד הדוב
למה לגרש החושך
והרי הוא ילד טוב
עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדוב
הצללים לחדר באו לוחשים לי לילה טוב
-
אני רוצה לשים ראש ולבטוח
בס"ד
כשאיש אינו נמצא בחדר
היא לא יפה ולא צוחקת
כשאיש אינו רואה אותה
הבובה בוכה
בס"ד
פרועה אני שנה תמימה
כולם אומרים לי כי אני יפה
רק רגלי הן עקומות נורא
וכשיצאנו לטיול
בשדה וגם בלול
כולם אמרו ימימה כה יפה
רק רגליה עקומות נורא
איני רוצה ילעגו
וכשאגדל כולם יאמרו
ימימה היא בובה כה יפה
רק רגליה עקומות נורא
כל פעם שאני ראה את הרבנית ימימה אני נזכרת בזה
ה' ירחם
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
