שבוחר להגיע ברגעים הכי גדולים.
והוא נמצא שם תמיד, עמוק, תוסס בשקט. כאב על כלום, מכלום. כאב מהחיים האלה שלא נותנים להרפות.

ואני כל כך רוצה להיות כמו כל הבנות השמחות, הזורמות, בנות חסידיות כאלה שלא יודעות נפילות מהן. אבל אני לא כזו. אני נלחמת ונלחמת ומעבירה את הימים שלי בלשרוד את המלחמה. ומדי פעם, מתפרץ לו הכאב העמוק הזה ומפיל אותי למטה למטה איתו. והוא בוכה לי, ומתבודד לי, ופשוט כואב לו שם בפנים עד שאני מתאוששת וחוזרת להילחם, בו ואילו.

אילו רק יכולתי לדעת שיהיה סוף לכל זה...

(לא, אין צורך להבין מה שכתוב פה. חיבוק יתקבל בברכה)