אני כולי עיזוזים וקיפצוצים. אני תיכף אכתוב לך בסדר? כאן.נפש חיה.
[אני צכה לשאול אותך ולא עושה את זה מטעמים מובנים. רציתי לברר משהו.]
פרטי.
סגולה בדוקה.
אנחנו בני אדם.
וגם הליצן הכי שמח בעולם נופל לפעמים לעצב ובלבול.
בנחת.
זה בסדר ומותר לברר מה הולך סביבנו.
כשתירגע מהלחץ של "אמאלה איפה אני"- נדבר.
איך יוצאים מה"דיכאון"?- איך שוברים את המעגל הזה?
התשובה בפשטות "כי בשמחה- תצאון". אומר הבעש"ט "על ידי שמחה יוצאין מכל הצרות" [\או "מתמתקין כל הדינים" בפי חסידי ברסלב כשכוונתם היא- הגזירות מתהפכות לטובה בבחינת "מעז יצא מתוק"]
יותר עמוק- אנחנו יודעים ש "אין רע יורד מלמעלה"- ובאמת כל מה שקורה לאדם בין בטוב בין במה שנראה כפחות טוב [לא משנה המצב] זה דברים שנגזרו עליו. אבל מה העניין? הרמב"ם אומר לנו שגזירה רעה יכולה תמיד להישתנות [כי אם אדם מתקן את עצמו- הקב"ה יבטל אותה מעליו ] ואילו גזירה טובה לעולם לא מישתנה .
מכאן- יש תמיד תקווה ואפשרות לשנות לטובה את המציאות.
איך?
קודם כל בהסתכלות פשוטה. סטטיסטית- מה יש יותר סביבנו? אני מאמינה שאתה כבנאדם יכול למנות על יד אחת את הדברים שקורים לך במוחש -שהם טובים.
ועליהם לבד כדאי לרקוד ולשמוח. ממילא כשאדם מודה וחש בטוב השם- הקב"ה משפיע עליו עוד ועוד ["הטוב כי לא חלו רחמיך-"והריקותי לכם ברכה עד בלי די..." טוב מושך שפע של טוב משמיים]
דבר נוסף- מאיפה נובע העצבות הזאת [צריך להבדיל- דיכאון זו תופעה קלינית, כשרב הפעמים הכוונה בלשון המדוברת היא לעצב.]?
לרוב
זה הרגשת ריק שתורמת לתחושת ה "אפסי ואני עוד" =
-"במקור שלי אני אפס גמור ..ושם אני לא מאמין בעצמי"...
אז מה עושים?
קודם כל, כדאי לרשום או לבקש מאחרים שאוהבים אותנו [=מעגל תומך-קבוצה חיובית לנו שרוצה שתובתינו ותתמוך בפריחתנו ולא ההפך!! להתרחק מ"ליבוי הדיכאון" ע"י אנשים שיוסיפו שמן למדורה שצריכה לכבות] שיציינו עבורינו מה כן טוב בנו.
כאן המקום לרשום או לציין לעצמינו- מה כן טוב בנו? מה אנחנו תורמים לעולם? על מי השפענו או אנחנו משפיעים לחיוב? זה יכול להיות כל דבר.
זה לבד מראה לנו כמה טוב אצור בנו.
כמה טוב מעצם ברייתנו קיים בנו שאנחנו יכולים לרתום אותו להשפיע טוב בעולם!!
אם נחשוב- איך אנחנו יכולים לרתום אותו לחיינו במעשה- תמלא אותנו תחושת מרץ ועשייה שיכולה בקלות למגר
את השלילה.
למשל- אנחנו זריזים?- לעשות ריצות כדי לשמור על אנרגיה+ ליצור קשרים על אחרים וככה להרוויח פעמיים-. גם כושר וגם חברים. אנחנו אוהבים להקריא סיפורים? בואו נקריא "שעת סיפור" לילדים בחופש. סיפוק והנאה מובטחת לכולם
]
בהצלחה רבה רבה!
ה' איתך בכל.
דיכאון זה חוסר אונים.
אתה פונה לאנשים והם לא מבינים אותך. ואתה הולך לאנשים אחרים וגם הם לא. וגם האחרים האחרים לא. עד שאתה פורק הכל על עצמך ועל הכרית.
לא ממי שכמוהו סובל מצרות מפה עד הודעה חדשה ...
אף אחד לא אוהב ללכת למישהו שידפרס אותו עוד יותר.
ויש נטייה כזו - אתה הולך למישהו ומתאונן על הצרות ועל כמה שרע לך וכו'
מה עושה השני ?
הוא חושב שאם הוא ישיב לך בצרות משלו זה ינחם אותך.....
וזו טעות.
הוא לא צריך מישהו שעוד יותר יפיל אותו לקאנטים....
לכן
צריך ללמוד לשלוט על הפרשנות שלנו להבנת מצבים= לבחור להרגיש טוב בכל מצב.
ולפרש את המצב כראוי = לא להיכנע למחשבות מעציבות ומדכדכות.
אבל זה לא קל. לאף צד.
וממש קשה להרגיש את הטוב במצבים קשים. ממש קשה. כמעט בלתי אפשרי.
ולפעמים כשמישהו מזדהה או משתף בצרותיו זה כן מעודד. כי אתה מבין שהוא גם מתמודד, ואתה לא לבד.
אחד- קשה להרגיש את הטוב , כמעט בלתי אפשרי. אבל זה לא שמאה אחוז הכל הכל שחור משחור וא"א לזוז.
מנסיוני [נסיון חיים, וכן מלימוד והתנסות אישית] לכל מצב אפשרי למצוא את החרך של האור שכן קיים שם.
אחר כך כשמוצאים אותו, כבר יותר קל להרחיב את האור הזה הלאה. עד למציאות מוארת וטובה.
נכון שזה לוקח זמן! תהליך ארוך ולפעמים קשה ולא קל. אבל הכל אפשרי. הכל.
שתיים- יש הבדל בין הזדהות= הבנה של הכאב של האחר
לבין אמפתיה= "להיכנס לנעליים" ולבכות ביחד איתו. זה לא מקדם את המדוכא לשום דבר, ההפך.
המתלונן ירגיש ייסורי מצפון על זה שהוא בא לספר את הצרות שלו- וקיבל עוד צרות ועוד דיכאון מהחבר ש"חשב שזה שהוא מתבכיין איתו הוא עוזר לו לקחת חלק מהמשא".... ובעצם תרם להידרדרות ולייאוש של החבר שיכול להחריף.
צריך להבין
אנשים במצבי עצב עמוק או דיכאון , נמצאים במקום רגשי-נפשי הרבה יותר עמוק מאנשים רגילים שעצובים יום אחד [מכל מיני סיבות]- ולכן הגישה אליהם תהיה שונה, בדרך כלל יותר מקצועית.
עדיין, אני חושבת שהחלק הראשון קשה ממש ולא כל אחד מצליח להגיע אליו. לפעמים גם לא רוצים את האוב. הוא מפחיד. כן.
בחלק השני את צודקת לחלוטין, לדעתי, אבל כשכותבים ככה בלי לחשוב לפעמים לא מאד מבדילים ביניהם. אבל את צודקת לגמרי.
(תגובה של עייפה. בעז"ה מחר אנסח את זה.)
מאפיל על הרצון לגלות את הטוב.
זה קורה.
מטפלים בזה בצורה מקצועית, לא ככה בשיח חובבני....
נפש חיה.הזכרת לי שראיתי שלט "יוסף וצודקת רזית".
צרור מפתחות? באמת? מי עוד משתמש במילה צרור????
חחחחחח
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
