אוצר מהרב יצחק:"בגמרא יש מחלוקת ביחס לגאוה,האם האדם נצרך ל"שמינית שבשמינית"ממנה או "לא מיניה ולא מקצתה".מורנו הבעש"ט מדריך כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" והגאוה היא כאפר פרה אדומה ש"מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים".כדי שהאם יצא מטומאת חוסר המעש ויתחיל לפעול הוא זקוק ליזמה,ויזמה דורשת התנאשות ויומרה לפעול ולהצליח-"שמינית שבשמינית גאוה". אמנם,לאחר שהאדם עושה הוא כבר בגדר טהורים שהגאוה מטאמת אותם,ואזי עליו לנהוג ב"לא מינה ולא מקצתה" ולא לזקוף את המעשה הטוב לעצמו. דווקא בסיום המעשה מאיימת הגאווה לפגוע באדם (כהכשת הנחש בעקב דווקא), ואזי נחוצה לו העבודה של "וזכרת את הוי' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל".