ב"ה ההריון עבר די חלק יחסית, זכיתי להנות מרובו ממש ולהתפנק ולנוח בקטעים הפחות פשוטים.
תל"מ כמה ימים אחרי פסח, מנקים לפסח גם כהכנה לנסיכה הקטנה שבדרך.
מתחילה תשיעי, חצי כח מוכנים ללידה אבל מכינה את עצמי שיש מצב שנגיע לשבוע 42.
אין כלום, מתחילים מדי פעם בקטנה ממש ממש ברקסטונים.
שבוע 37, הערכת משקל קצת גבוהה, הרופא "מאיים" שאם המשקל יהיה גבוה מדי יזרזו ומבקש להגיע עוד שבועיים. מגיעים, משקל 3.400, הטכנאית אומרת שלדעתה אפילו פחות מזה פשוט זה הזווית של התינוק. בכל אופן ממש לא משקל לזירוז.
שבוע 40, מתחילים מעקב הריון עודף. שוב הרופא "מאיים" לעשות זירוז, רוצה לעשות סטריפינג ואני מסרבת. בפעמים הבאות זה רופאים אחרים שלא אומרים יותר מדי- הכל תקין במוניטור, בכמות מים, יופי מצוין והביתה.
בינתיים בעבודה כל יום אני לא יודעת אם אני חוזרת או לא ומתחילה להשתגע. אומרת למנהל שלי שמשבוע 41 אני יותר לא אגיע.
41+2, שבת קודש, מצוידים בבקבוק של שמן קיק וממש רוצים כבר ללדת. לקראת סוף שבת שותה 2 כפות שמן קיק. זה דוחה ממש. לא קורה כלום.
מוצ"ש, נוסעים הביתה. לבעלי יש שלושה ימי חופש אז מחליטים לשבת לראות סרט, כי אין לימודים מחר. מתחילים את הסרט- אחרי כמה דקות אני אומרת שאני צריכה לשירותים.. טוב נו, ככה זה בהריון 
אני קמה ללכת לשירותים ומרגישה דליפה רצינית.. ירידת מים?! מדדה לשירותים, נראה ירידת מים, המים טיפה ירוקים.
מתחילים להתרגש, יש שוב דליפה של מים כך שאני כבר בטוחה שזה זה, מתקשרים למיילדת שאומרת לנסוע לבי"ח, ולאמא, שאומרת שנעדכן אותה מה קורה איתנו בהמשך.
השעה 23:30, מתארגנים ליציאה, אורזים תיק ונסענו.
מגיעים לבי"ח, לפנינו במיון יולדות יש זוג צעיר חמוד- בחור שיצאתי איתו לפני כמעט בדיוק שלוש שנים
בינתיים הצירים קצת מתחילים, יותר מורגשים מהברקסטונים שאני רגילה אליהם עד כה.
מכניסים אותנו, מחברים למוניטור, מגיעה מיילדת, בודקת אותי. היא אומרת שצוואר הרחם מאוד אחורי ולכן היא מאוד חופרת וזה ממש כואב לי. פתיחה 3. בגלל הכאב אני בכלל לא שמחה. שולחת את בעלי לפתוח תיק לידה, והוא משאיר את הווילון קצת פתוח אחריו. אני מרגישה מאוד חשופה וממש בוכה. כשהוא חוזר אני מבקשת להתקשר לאמא, כואב לי ואני רוצה אותה. אני בוכה לה קצת בטלפון ובסוף אומרת לה עדיין לא לבוא, זה רק ההתחלה.
משאירים אותנו ככה עם מוניטור לא הרבה זמן, ממש לא נח לי, כל פעם שהמיילדת נכנסת היא לא סוגרת עד הסוף את הווילון אבל ב"ה די מהר לוקחים אותנו לחדר לידה.
שם המיילדת מקסימה ועדינה. מציעים אפידורל. אני מסרבת כי הצירים די בקטנה. מחברים אותי למוניטור בעמידה לבקשתי כי הצירים יותר כואבים בשכיבה.
אני ובעלי שרים קצת כדי להעביר את הזמן.
אחרי כמה זמן המיילדת באה לבדוק פתיחה. אני מבקשת ממנה להיות עדינה איתי כי כאב לי בבדיקה הקודמת והיא ממש ממש בעדינות בודקת ולא כואב לי! וגם הפתיחה התקדמה
אני מבקשת גז צחוק להתמודד עם הצירים שהתחזקו קצת, משכיבים אותי במיטה ואני נהנית מהגז שבעיקר מטשטש אותי בין הצירים ואני ממש נרדמת בין לבין. מכבים לנו את האורות בחדר, לפעמים אני קצת מנמנת ו לפעמים מדברת עם בעלי. האווירה מאוד מאוד רגועה.
בסביבות 3 בבוקר, פתיחה כבר כנראה לפחות 6 (אני כבר לא זוכרת), הצירים כואבים לי מדי ואני רוצה אפידורל, אבל קודם אני מבקשת חוקן וזה לא הכי נעים בשירותים עם הצירים הכואבים אבל עוברים את זה ו חוזרים למיטה. לצערי הייתי צריכה לחכות עוד ארבעים וחמש דקות עד שהמרדים הגיע... הייתי עם גז צחוק ואחרי כל ציר אמרתי לבעלי-די אני לא יכולה יותר... אחרי איזה חצי שעה הוא הלך להזכיר להם שאנחנו מחכים , ניראלי שהם שכחו אותנו. בכל אופן גם בשלב הזה בין כל ציר אני מטושטשת מהגז צחוק...
מכניסים אפידורל, לא כאב בכלל, בניגוד לחששותי, ו מתחיל להשפיע ואני נרגעת. אין כמו אפידורל!!! אני במין אופוריה, מכבים שוב אורות ו אנחנו ישנים קצת (איכשהו אני ישנתי יותר מבעלי חחח). לקראת הבוקר, ניראלי בערך 7, הפתיחה כבר התקדמה ל8 ואני אומרת לאמא ולמיילדת לבוא.
לוקח להן כמעט שעה וחצי, ובזמן הזה פתאום חמותי מופיעה וב"ה נשארת רק כמה דקות והולכת. כשהן מגיעות. בודקים פתיחה וכבר 9!! מחכים לפתיחה מלאה ואז עוד מחכים שהראש ירד עוד. מתחילים צירי לחץ, שזה לא בדיוק כואב כי אני עם אפידורל, אבל זה ממש לוחץ- מרגיש כאילו משהו שם הולך להתפוצץ חח...
ו... מתחילים ללחוץ!! השעה עשר, מקווים שאמא תספיק להגיע לשיעור שיש לה ב13.
האמת ממש פחדתי משלב הלחיצות, אבל בפועל זה נעים כי זה פותר את הלחץ המאוד חזק, וגם היו לי הפסקות גדולות בין הצירים.
בשלב הזה לראשונה דברים לא ממש מתקדמים. ב12 המיילדת אומרת שלא הכי מתקדם, מתחילים להופיע מדי פעם רופאים בגלל ירידות קלות בדופק ... נותנים לנו הארכה חצי שעה. לא ככ משנה משהו. שוב הארכה חצי שעה, אחרת וואקום. אני מתחילה לבכות, לא מצליחה ללחוץ טוב ובקושי שולטת בדמעות. אחרי עשר דקות המיילדת אומרת שחבל לדחות, אנחנו לא מצליחים ללחוץ- נביא וואקום. כאן אני ממש מתפרקת ובוכה בהיסטריה... מוציאים את אמא ואת בעלי, נכנסים רופאים ועוד מיילדות. המיילדות מקסימות, מנסות וחצי מצליחות להרגיע אותי... לבינתיים חותכים אותי, לחיצה אחת עם הוואקום וב13:10 היא בחוץ!! ומכניסים חזרה את אמא ואת בעלי תוך כדי שמניחים אותה עלי. נולדה 4.024 קילו
אבל אני ממש בהיסטריה ו ממש לא רוצה אותה 
הם לוקחים אותה ואני פשוט בוכה ובוכה בזמן שמוציאים את השיליה ותופרים אותי... אמא שלי מחזיקה לי את היד ואני יחסית נרגעת. (היה לי הרבה זמן, תפרו אותי ארבעים וחמש דקות... יחי ה אפידורל!!)
בזמן הזה בעלי מחזיק אותה והיא רגועה אצלו ואני מחכה שיסיימו לפני שאני לוקחת אותה כדי להניק אותה וב"ה היא יונקת מדהים.
חודשיים אחרי קצת כואב לי להיזכר איך לא רציתי אותה בהתחלה, אבל ככה זה וב"ה עכשיו אני אוהבת אותה ותכלס אין מה לעשות, עם כל ההורמונים, קורה, לא?...
הכי חשוב שתינו בריאות ב"ה
תודה למי שקראה עד כאן...
תודה!
.