האמת שמה שהתכוונתי אליו זה שהמוות מפחיד אותנו בעיקר בגלל שמשהו היה חי והופ הוא כבר לא. עצם זה שלמשהו היה חיים לפני רגע ופתאום הם נלקחו ממנו מזכיר תנו כמה אנחנו ארעיים בעולם הזה.
(חברה שלי שבמד"א אמרה לי פעם שכשהיא מגיע לפצוע, גם אם הוא במצב מאוד קשה, היא לא נבהלת כי היא לא תופסת אותו כאדם ממש, אלא יותר כמו חפץ ש"צריך תיקון". היא נבהלת וסופגת את הקושי בעיקר כשהיא רואה את המשפחה של הנפגע. כי רק ככה היא חווה את האדם שהיא בעצם לא מכירה- היא מכירה גוף על רצפה והם מכירים אדם על הרגליים שמדבר צוחק נושם מחבק)
בתינוק שרק נולד את לא מכירה את המצב של הלפני, ולכן את רק תופסת אותו כדבר שעכשיו הוא חי. ולכן הרגשות שאנחנו חווים פחות חזקים לדעתי.