מול הדלת עומד איש. והוא נבוך, והוא עלוב. שקית עם לחמניה ואיזה מעדן ללא סוכר עומדת לידו, והוא נבוך, והוא עצוב.
הוא מגרד שיערו, הוא מפשפש בארנק. הוא רוצה להיכנס הביתה, לשתות ספל תה ענק.
אבל נדמה שמשהו קרה, איזו בעיה חוסמת אותו מלפסוע. משהו עומד שם, ולא נותן לו לנוע.
הוא מתיישב על מדרגה, פורש את הרגליים. הוא נאנח מעומק לב, עוצם את העיניים.
ולמה שהדלת פתאום לא תיפתח? הדלת של הבית, לא של המטבח.
מול הדלת שוב עומד איש. והוא מתוסכל, והוא נואש. הוא מפשפש שוב בארנק, מחפש את המפתח מחדש.
וצריך עוד לארגן יום הולדת לנכדה, ולהשקות את העציץ ולכתוב מכתב תודה.
וכבר חמש בצהריים, וחם בחוץ ממש, והאיש עוד מול הדלת, ופתאום- פתאום הוא נרגש.
כי מה יקרה אם מישהו, איזה נכד או שכן, מארגן לו הפתעה? אמן, אמן אמן!
הוא מוחה דמעה של פחד, הוא מלקק את השפתיים. הוא מתמתח מול הדלת, שוב עוצם את העיניים.
ופוסע, בנחישות, פסיעה אחת גדולה. ופותח את הדלת ישר אל נפילה.
כי מים הצטברו על הרצפה החלקה, מים ממכונת כביסה גדולה ומציקה.
והוא עייף, והוא מותש, והוא כבר רק רוצה לישון, שוכב על הרצפה ומביט לו בשעון.
והמחוג עובר לאט, מחמש ישר לשש, והאיש שעוד שוכב שם הולך ומתייאש.
כי זו שעה של כמעט-ערב, ובבניין כזה עתיק, כל הזקנים יושבים בבית, אף אחד כאן לא מחליק.
הוא עוצם עכשיו עיניים בפעם השלישית, ומתחיל לו החלום עם איזו מנגינה טיפשית.
ובסוף הוא כן נרדם, כבר לא שומעים את החרחורים. הוא נזכר באח וילד, וכמובן גם בהורים.
והחיים אינם רצים לו ישר מול האישונים, הם עוברים תמונה תמונה ומזכירים לו את השנים.
ועכשיו הוא כבר איננו, ובזאת הסיפור נגמר, על איש זקן ודלת, וחדר מדרגות מואר.
הוא מגרד שיערו, הוא מפשפש בארנק. הוא רוצה להיכנס הביתה, לשתות ספל תה ענק.
אבל נדמה שמשהו קרה, איזו בעיה חוסמת אותו מלפסוע. משהו עומד שם, ולא נותן לו לנוע.
הוא מתיישב על מדרגה, פורש את הרגליים. הוא נאנח מעומק לב, עוצם את העיניים.
ולמה שהדלת פתאום לא תיפתח? הדלת של הבית, לא של המטבח.
מול הדלת שוב עומד איש. והוא מתוסכל, והוא נואש. הוא מפשפש שוב בארנק, מחפש את המפתח מחדש.
וצריך עוד לארגן יום הולדת לנכדה, ולהשקות את העציץ ולכתוב מכתב תודה.
וכבר חמש בצהריים, וחם בחוץ ממש, והאיש עוד מול הדלת, ופתאום- פתאום הוא נרגש.
כי מה יקרה אם מישהו, איזה נכד או שכן, מארגן לו הפתעה? אמן, אמן אמן!
הוא מוחה דמעה של פחד, הוא מלקק את השפתיים. הוא מתמתח מול הדלת, שוב עוצם את העיניים.
ופוסע, בנחישות, פסיעה אחת גדולה. ופותח את הדלת ישר אל נפילה.
כי מים הצטברו על הרצפה החלקה, מים ממכונת כביסה גדולה ומציקה.
והוא עייף, והוא מותש, והוא כבר רק רוצה לישון, שוכב על הרצפה ומביט לו בשעון.
והמחוג עובר לאט, מחמש ישר לשש, והאיש שעוד שוכב שם הולך ומתייאש.
כי זו שעה של כמעט-ערב, ובבניין כזה עתיק, כל הזקנים יושבים בבית, אף אחד כאן לא מחליק.
הוא עוצם עכשיו עיניים בפעם השלישית, ומתחיל לו החלום עם איזו מנגינה טיפשית.
ובסוף הוא כן נרדם, כבר לא שומעים את החרחורים. הוא נזכר באח וילד, וכמובן גם בהורים.
והחיים אינם רצים לו ישר מול האישונים, הם עוברים תמונה תמונה ומזכירים לו את השנים.
ועכשיו הוא כבר איננו, ובזאת הסיפור נגמר, על איש זקן ודלת, וחדר מדרגות מואר.
- לקראת נישואין וזוגיות