@גיבעוננח

תמיד מרגיש לי ריק מידי מתוכן

חניכים שלי אוהבים את זה!

יש לי חניך שעולה גם להר הבית אז אנחנו מחליפים חוויות משם כל פעם!

אז צריך להדפיס תמונה.

יש לך עוד רעיונו בסגנון?

אצל אחותי המדריכות עשו תמונה של פו הדב

 אני אנסה לחשוב

אבל לדעתי את יכולה לומר להם שהם מציעות משחקים ובסוף הם מוצאות מסר

ככה אחותי עשתה לנו פעםם

פעולה בנושא עולם חסר

 מחלקים את החניכים לשתי קבוצות, ואומרים להם שיש תחרות בין הקבוצות. בכל פעם נותנים משימה לשתי הקבוצות, והקבוצה שמנצחת מקבלת נקודה. בסוף המשחק – הקבוצה שיהיו לה הכי הרבה נקודות תקבל פרס ממש שווה. (חשוב להלהיב את החניכים על הפרס) (נספח- משימות)

מושיבים את החניכים ואומרים להם שהקבוצה המנצחת עומדת לקבל את הפרס... מלהיבים אותם ומותחים אותם עוד קצת מה הפרס הזה, ואז נותנים פרס ממש עלוב, למשל פתק שכתוב עליו "כל הכבוד", או משהו כזה.

 בוחרים חניך, קושרים לו את העיניים וסותמים לו את האף. נותנים לו לנסות לזהות כל מיני מאכלים.(מאוד קשה לזהות טעמים כשלא מריחים את האוכל, אבל קחו בחשבון שאפשר לזהות מאכלים לפי המרקם, אז תביאו מאכלים דומים, למשל כמה סוגים של ירקות, או כמה סוגים של חטיפים.) מן הסתם החניך יתקשה בזיהוי. אפשר אח"כ לקשור לעוד חניך את העיניים אבל לא את האף, ולתת לו לזהות מאכלים לפי הטעם.

מספרים לחניכים סיפור על מדינה שהתגלה אי יפהפה קרוב אליה. ראש הממשלה החליט ליישב את האי הזה, ושלח אליו קבוצת אנשים ציוד ואספקה. האנשים הגיעו לאי ומיד התחילו לעבוד. כל אחד תפס לעצמו שטח והתחיל לבנות לעצמו את הבית שלו. כעבור כמה חודשים הכל היה מוכן, והאנשים נכנסו לגור עם משפחותיהם בבתים המפוארים. אבל אז התחילו הבעיות... הם ניסו להתרחץ – אבל לא היו מים בברזים. ניסו להדליק את האור – אבל לא היה חשמל. הם רצו לשלוח דואר – אבל המכתבים לא הגיעו ליעדם. הם שלחו את הילדים לבתי הספר ולגנים – אבל אף אחד לא בא ללמד. מיד הוכרזה אסיפה של כל התושבים. כולם התכנסו וניסו להבין למה קרו כל הבעיות האלו. איפה הם טעו. שבעה ימים ושבעה לילות נמשכה האסיפה, ואז, פתאום, קם אחד התושבים ואמר: "כל אחד בנה את הבית המפואר שלו, אבל שכחנו להקים עירייה..."

מספרים לחניכים על חגי הנביא. (חגי היה נביא בתחילת ימי בית המקדש השני.) חלק מעם ישראל חזר מגלות בבל, והתיישב בארץ ישראל. אנשים בנו לעצמם בתים, התבססו בארץ, אבל בית המקדש נותר חרב. מקריאים לחניכים את הפסוקים ומסבירים להם. (נספח 3) בתחילת ימי בית שני אנשים הגיעו – ולא בנו את המקדש. בנו לעצמם בתים, ישבו "ספונים בבתיהם", אבל המקדש לא נבנה. ומה קרה? השמים נעצרו, לא ירד גשם, אנשים זרעו הרבה – אך גדל רק מעט, עבדו ועמלו – אבל הכסף כאילו נעלם מהכיסים, כאילו יש בהם חור... וכל זה כי חרב המקדש.

אפשר להבין מה זה – כמו שעבדנו הרבה כדי להרכיב את הפאזל אבל בסוף היו חסרים חלקים והפאזל לא היה שלם, כמו שניסינו להעביר את המים מכלי לכלי אבל בסופו של דבר רוב המים לא הגיעו לכלי השני, כמו ששיחקנו הרבה זמן במשחק הזיכרון וניסינו למצוא זוגות אבל לא הצלחנו, כמו שהתאמצנו לנצח ולקבל את הפרס ובסוף הפרס היה סתם משהו קטן ועלוב... ככה החיים שלנו כל הזמן, אבל אנחנו לא שמים לב לזה. אנחנו חיים חיים חסרים, ואנחנו אפילו לא יודעים מה הפסדנו.

מפזרים על הרצפה כרטיסיות שעליהן כתובים כל מיני דברים שקרו משחרב בית המקדש (נספח 4) מראים לחניכים מה הפסדנו, מה זה עולם בלי מקדש.

כשחרב המקדש נפסקה חומת ברזל בינינו לבין הקב"ה – בית המקדש היה קשר ישיר שלנו עם ה'. כשהוא חרב – התרחקנו מהקב"ה, כבר יותר קשה להתפלל ולהתקרב אל ה'.

התמעטו הצדיקים והאנשים הישרים בעם ישראל.

אבל לא הפסדנו רק במישור הרוחני: מיום שחרב המקדש השמים לא נראים לנו בכל יופיים, המתיקות, נופת הצופים, בטלה מן העולם, טעמם של הפירות לא משובח כפי שהיה, הוא רק צל של הטעם האמיתי שלהם.

כמו אותו חניך שלא הצליח לזהות את המאכלים שנתנו לו, שהרגיש רק צל מהטעם שלהם, ככה אנחנו חיים כל הזמן.

ומה הבעיה שלנו? אותה בעיה שהיתה לאנשים על האי. אין לנו את ה"עירייה". אין לנו את המרכז שלנו, את המרכז של החיים שלנו.

שנזכה, בעז"ה, לבנות את המקדש ולהשלים את החיסרון בקרוב!!!

מישי אמרה שבאתר המדרשה לידע המקדש יש פעולות טובות על ביהמק אז לקחתי משם

בהצלחה

פעולה בנושא חסר לך!

מהלך הפעולה:

משחק "חי-גוסס-מת": משחק מסירות עם כדור. כל המשתתפים עומדים במעגל ומוסרים את הכדור מאחד לשני, מי שלא תופס: בפעם הראשונה "חולה" - ממשיך לשחק בישיבה על הברכיים, בפעם השניה "גוסס" - ממשיך לשח בישיבה על הרצפה, בפעם השלישית "מת" - ממשיך לשחק בשכיבה על הרצפה עד שנפסל סופית.

משחקים את משחק "הטבעת" (מחלקים את הקבוצה ל-2, ומתיישבים בשתי שורות קבוצה מול קבוצה. המדריך נותן לחניך הראשון מאחת הקבוצות טבעת/אבן/גולה/גומיה. החניכים בקבוצה זו צריכים להעביר את הטבעת בתוך כפות הידיים (ראה נספח 2) שלהם מאחד לשני עד לסוף הקבוצה בלי שקבוצה ב' תזהה איפה נמצאת הטבעת. הטבעת לא צריכה לעבור עד החניך האחרון, המטרה היא שהטבעת תשאר איפשהו באמצע כך שהקבוצה השניה לא תוכל לדעת בקלות היכן הטבעת. כאשר הקבוצה סיימה להעביר כל החניכים בה מורידים את ידיהם על הברכיים (יד על כל ברך) בלי שקבוצה ב' תיראה אצל מי הטבעת. כעת, על הקבוצה השניה לגלות אצל מי הטבעת, כל אחד מהחניכים בקבוצה ב' מהמר בתורו על יד אחת של חניך מקבוצה א' שבה לדעתו נמצאת הטבעת. אם הטבעת באמת נמצאת ביד שנבחרה הקבוצה השנייה ניצחה ומחליפים בין הקבוצות.), משחקים כרגיל מלבד פרט אחד - משתמשים ביד אחת בלבד... אם החניכים לא הכירו את המשחק לפני הפעולה מומלץ לשחק מספר משחקים כמו המשחק הרגיל ורק אח"כ להוריד יד אחת.

המדריך מספר את סיפור "העיירה המושלמת" (נספח 1) ומפתח דיון קצר:

#מה היתה הבעיה בתינוק עם שתי הרגליים?

#רגע, רגע, מדובר באי או בנו? אנחנו דור יתום, בלי מקדש. התרגלנו לחיות בלי הדבר העיקרי - בית המקדש, מרכז החיים של העם היהודי!

#למה היה לנו קשה לשחק את משחק הטבעת ביד אחת בלבד? - בדיוק כך צריך להרגיש לנו כשאין בית מקדש, כאילו חסר לנו איבר חיוני שאי אפשר להמשיך בלעדיו. המשכנו ולמדנו להסתדר בלי, אבל זה לא המצב האידיאלי.

מדרש על חז"ל, שאחרי החורבן רבו פרושים מהיין, מהבשר, הכל בגלל שאיך אפשר לשתות יין שאי אפשר לקיים את מצוות ניסוך היין? איך אפשר לאכול בשר שקורבנות אין אנו יכולים להקריב? וכך הלאה והלאה. ראו חכמים שהעולם לא יכול להתקיים כך, ואמרו להם לשתות יין ולאכול בשר כי חייבים להמשיך לחיות. אך אנו, הרבה דורות הרבה, שכחנו את ההרגשה של "חיסרון המקדש". אותה הרגשה שלה' אין בית!

צ'ופר:

אפשר להביא את הסיפור כצ'ופר ואפשר להביא תפילה לבניין המקדש.

הסיפור:

נספח 1

מעשה בעיירה תרבותית ומנומסת,

עיירה למופת, עיירה נהדרת!

כל תושביה מתורבתים ומחונכים.

יוצאים לבלות בהצגות בערבים,

קוראים ספר ויושבים בבתי קפה,

רוכבים על אופניים לעבודה, ומתלבשים תמיד יפה.

יום אחד, קרה אסון נורא!

תינוק נכה נולד בעיירה,

תינוק בעל רגל אחת ויחידה,

תינוק שכזה - זו ממש בעיה!

שוד ושבר! המשפחה הזדעזעה,

כל העיר כולה כמרקחה.

מה נעשה עם תינוק שכזה?

אי אפשר לתת לו להסתובב כהוא זה!

חייבים למצוא פיתרון מהר!

את התינוק ישלחו למקום אחר,

לא משנה היכן- הרחק!

קדימה, להזדרז, הזמן דוחק!

מהר, לפני שיגדל שלחו התושבים את התינוק לאי אחר,

שם יגדל, יתפתח וילמד לבד להסתדר.

העיר עוד לא הספיקה להתאושש מן ההלם

וכבר אסון נוסף בדלת הולם,

תינוקת נוספת הרגע נולדה

גם היא בעלת רגל אחת בודדה,

תינוקת שכזו - זו ממש בעיה!

שוד ושבר! המשפחה הזדעזעה,

כל העיר כולה כמרקחה.

או אז, הגיעו חברי העיר לכלל החלטה!

גם את התינוקת ישלחו שתגדל לבדה.

לבדה? לא בדיוק...

התינוקת גדלה על האי לצד הפעוט האחר, ששימש לה בן-זוג.

כך קמו דורות באי הנידח,

שבט שלם במקום שמזמן נשכח,

והתרבות אצלם מפותחת עד מאוד:

בהתחלה רק פריטים שיעזרו לא למעוד,

ובהמשך התפתחו עוד שלל מוצרים

כאלו שרק לבעלי רגל אחת מתאימים;

מכנסיים, אופניים והליכונים,

קביים, סולמות וגינות שעשועים.

בדורות הבאים כבר הלכו כל כך מהר

שאף אחד לא יכול עוד להיזכר

שאי פעם שני תינוקות היו

שלא באשמתם עם רגל אחת נבראו.

והם אלו שהקימו את הכפר על האי

והתחילו שושלת של שבט חד רגלי.

החיים זרמו על מי מנוחות

עד שיום אחד סערו הרוחות

וללא כל אזהרה

תינוק נכה נולד בעיירה,

תינוק בעל שתי רגליים, ממש נורא!

תינוק שכזה - זו ממש בעיה!

שוד ושבר! המשפחה הזדעזעה,

כל העיר כולה כמרקחה.

מה נעשה עם תינוק שכזה?

אי אפשר לתת לו להסתובב כהוא זה!

חייבים למצוא פתרון מהר!

את התינוק ישלחו למקום אחר,

לא משנה היכן- הרחק!

קדימה, להזדרז, הזמן דוחק!

מהר, לפני שיגדל שלחו התושבים את התינוק לאי אחר,

שם יגדל, יתפתח וילמד לבד להסתדר...

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

 כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)

ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.

ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.

כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?

אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.

אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......

אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.

פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה. 

בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?

בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.

אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.

ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.

אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.

ובכלללללל

אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?

אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.

((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.

ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.

והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!

ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו

אז דיברנו

ושאלתי

והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב

ואמרתי שיענה מה שהוא חושב

והוא הסביר

והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך

וניסיתי להבין ככל יכולתי

בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת

ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה

ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר

אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית

ואולי זה גם האופי

ושוב הקשתי

ושוב ניסה לתרץ

אז בסדר נו הבנתי

אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה

אח"כ אם זוכרים אותך