מסתבר שבלי סוף.
להשתבלל ולהשתבלן כל הזמן באותה טעות אובססיבית זה מטומטם, אבל קשה לי לעצור את עצמי.
לא טוב להפתח ולהיקשר רגשית לאנשים שאתה לא אמור לדבר איתם בכלל. זה מוזר, כי הם אנשים טובים וחבל להפסיד את כל הטוב הזה, אבל ככה ה' אמר אז כנראה שזה לא באמת טוב אפילו שזה מרגיש כמו הדבר הכי נכון וטוב בעולם.
והספר של אבא כ''כ השפיע עלי שכבר שכחתי שקודם כל צריך להמליך את ה' לגמרי לגמרי ורק אז להבין כמה זה טוב, ולא להיפך. זה מבאס כי זה ממש לא מה שהוא התכוון.
פרידות זה דבר קשה נורא, אפילו רק מהבנות. אבל כשקשה להפרד גם מהבנים אז אתה מבין כמה נקשרת למרות הריחוק והשמירה והכל. שלצערי התרופפו בזמן האחרון, אז כנראה טוב שזה מאחורי והלוואי ששנינו נשכח לשמור על קשר.
נעמה צודקת, אני צריכה קודם כל לקבל את המצב כמו שהוא ולהבין שמה שכבר קרה כנראה היה צריך לקרות ולשנות אפשר רק את העתיד, לא את העבר. שזה, במילים אחרות, לחיות את ההווה.
לקבל את זה שחסר לי משהו והשלמתי אותו בצורה מעוותת כלשהי, אבל זה בא ממקום טוב ואמיתי. ולהיות בתוך התהליך שלי ולא לתת לעצמי לדחוק אותו וגם לא לרוץ למלא את מה שחסר, אפילו בצורה טובה.
צריך להיגמר כדי מחר להתחיל במקום אחר. להשאיר זאב בודד בערפל כבד, תמונות על הקירות. לא להביט לאחור. עזה כמוות אהבה. אולי לשרוף יומנים, אותיות פורחות באוויר.
השבוע האחרון של השנה, במידה מסוימת. בגרות וטרקטור.
הדיאלוג הזה שעשע אותי במקצת.
- את מתבגרת בקצב אקספוננציאלי... שבוע הבא תכתבי ממקום בוגר יותר ועם זווית ראייה רחבה יותר.
- ברור. אני כבר אהיה עם תעודת בגרות ורשיון נהיגה.
ועדיין יהיו לי חיים תלושים ומגעילים ולא תהיה לי אדמה משלי. היא נשארה מאחורי, ביחד עם הפסקזמן מהעולם.
- לא נורא, בקרוב תחזרי לאדמה.
(- אז בעצם את אומרת שננוח בקבר?)
הבעיה היא לדעת ממה להפרד וממה להתנתק לחלוטין.
ובכלל אני לא יודעת להפרד. למה לעזוב מקום טוב? זה כ''כ חסר הגיון. אבל העולם צריך אותי, ולנוח שנה אחת זה לאבד שנה שלמה.
- לקראת נישואין וזוגיות