חידות של יותר משנה
מתנקזות לי לגוש בגרון וכאב בטן שורף.
אין לי סיכוי עכשיו לדעת כלום
ואני רודפת אחרי פיסות מידע
כמו פרפר שממהר לתפוס את החופש.
בלילות אני מתכווצת
ובימים אני החושך שמדגיש את אור היום שבחוץ.
התקופה הזאת לא באמת הגיונית
והכל כלכך כלכך כואב פה.
את האמת
שאני כבר בכלל לא כותבת.
לא פה, לא על דף חלק, ולא בשום מקום בעולם.
אולי ככה הם חייהם של הנוודים,
הולכים, עוזבים, נודדים בלי להשאיר כלום.
בשביל לכתוב, צריך לחוש עוצמות כאל.ה בפנים.
עוצמות של רגש, או סתם חוויות.
ונכון, עובר עליי המון,
ואני מרגישה המון
וחושבת המון
וחווה המון,
אבל זה לא מספיק.
כי עם כל הטלטלות האלה,
ובין סופה אחת לאחרת,
אני נשארת כנוצה ברוח,
כשקית שקופה נודדת.
השמיים של היום ריקים כלכך
עד שאני שנייה מלקחת את הטלפון ולשבור מוסכמויות.
השמש כאילו לקחה את כל האור ממני, ממנו.
מפחיד כל העסק הזה
ואולי באמת אני רוצה כבר להשתחרר מהצורך הזה.
הצורך להיות קשורה לאנשים, אוהבת, אהובה.
איכס עכשיו.
הנני כאן,
נודדת,
אבודה,
בודדה,
חסרת כוח.
הנני,
מרגישה שהרוח לוקחת אותי ואחראית על דרכי
היא מכוונת והיא עושה הכל אל מול הייאוש שלי
בוחרת לי חוויות, מצליפה בפניי, מובילה אותי.
ובתוכי גועשות התובנות
וחוסר הזמן בחיי מערבל את הכל עוד יותר.
האירועים האחרונים הותירו אותי חסרת כל
ועם כל החוויות ועקבות הדרכים המיותמות מהשנה,
אני גמורה ולא מפוקסת.
אז כבר אין מה לכתוב.
אין איך לכתוב
אין מתי
אין למי.
אז לא אכתוב.
שוקטת אני
עד אחרית הימים
או עד אין סוף.
