אם את רוצה אני כאן, מוזמנת.

אולי אחכ, או מחר.

עכשיו אני צריכה לאכול כי אני אחרי יומיים צום (מרצון) ומחר צום.

ולנוח כי עכשיו הגעתי הביתה אחרי שמ7 בבוקר יצאתי.

הוא התחיל כל כך טוב. והוא גם היה אמור להיגמר ככה. אבל זה לא קרה.

בבריכה *** הייתה מעולה. באמת. ואני יודעת שבדכ היא לא ככה (נו למה היא צריכה סייעת צמודה?), אבל היא כן הייתה. והיא הציעה שנצרף אלינו את ***. בת דודה שלה. גם כן היפרקטיבית. אבל הן היו מעולות ביחד. ממש. והן ויתרו לי לגמרי על להיכנס איתן למים.

אבל אז הכל השתנה. מתישהו בנסיעה חזור.

אולי כשהמרכזת התעצבנה על ***. אוף. היא מכירה אותה ויודעת מה הבעיה שלה. חוץ מזה- אף ילדה בגיל הזה לא מסוגלת לשבת יותר משעתיים על המקום באוטובוס. ועוד אחרי יום שלם של בריכה. ובמיוחד כשהיא יודעת עד כמה היא השתדלה היום והצליחה (!) להתנהג הכי טוב שיש. אפילו יותר מהבנות האחרות. אז למה עליה לצעוק? אחת מתוך 60... אוף. אחכ באתי אליה וישבתי איתה כל שאר הדרך. היה דווקא נחמד.

אולי בעצם זה היה אחרי שעזבנו אותן ועברנו לתחנה של האוטובוס לירושלים. ש***** נפגשה עם ****. אוף. טוב לא. זה לא היה זה. אבל זה בהחלט היה אירוע חשוב היום.

אולי זה היה אחרי שכבר עליתי לאוטובוס. מותשת כולי. ואחותי התקשרה להגיד שהיא נידבה אותי לבייביסיטר אז מומלץ לי ללכת ישירות משם ולא לעבור דרך הבית קודם. כמה כייף לי. קומפלט מהבריכה לבייביסיטר במקום שאני לא מכירה, אצל משפחה שאני לא מכירה. ולא לשעה/ שעתיים. "תהיי שם עד 12 וחצי, משהו כזה..". נהדר. פשוט מקסים. וזה תוך כדי התכתבות עם ********. שמשום מה התכתבנו היום אז שפכתי לה את הלב.

והגעתי לבייביסיטר, והם רק באמצע להתארגן אז אני שומרת על התינוק כשהם בבית.. וכשהם הלכו והשאירו אחריהם רשימת הוראות ארוכה כאורך הגלות היא רק הזכירה שהוא לא נרדם מהר ושהוא צריך לאכול. היא כבר ישנה.

אז מ8:30 עד רבע ל1 ניסיתי להרדים אותו. בכל הדרכים האפשריות. (לא, לא הצלחתי. תודה על ההתעניינות.).

ותוך כדי אני מקבלת מכל המשפחה שלי תזכורות לאכול כי מחר צום, ולכל אחד אני צריכה להסביר כמה פעמים ש"לא, אני לא אוכל עכשיו". אוף. למה כולם בפלאפונים? הם ישבו כולם בסלן והתכתבו איתי על אותו דבר.) וההיא מפסכלגת אותי (בקטע טוב).

ופתאום אבא שלי נזכר לשאול מה שלומי. (אחרי הדאגה לאוכל), אז כשאמרתי לו שאני מתוסכל ושיעזוב הוא התחיל לנתח את המצב.

וא-ז גיליתי שאני בוכה.

ולא בכיתי כבר שנים.

וזה רק בקצרה.

אוף.

 

אה, ו**** נזכרה בי, היא שלחה לי "ערה?" לפני שעה ולא הוסיפה. לא חזרה לנושא החשוב שלנו שזנחנו לפני שבועיים.

 

 

אה- אבל היה היום גם משהו נחמד. ******** חשבה עליי ואמרה שיש לה ספר בשבילי (לא באמת יש קשר בין שני חלקי המשפט, כי אני לא קוראת ספרים. אבל היא אמרה שהוא מתאים לי.) ואחכ היא סוג של החמיאה לי בצורה רצינית. עשתה לי טוב.

הלוואי שהיום יהיה יותר טוב.
(אבל תדעי שדווקא טוב שבכית, בטח אם כבר המון זמן לא בכית. זה טוב לבכות לפעמים ויכול להיות שהיית צריכה את זה)


ו.. כל הכבוד לך שאת מצליחה גם למצוא דברים טובים ביום הזה ואומרת אותם. זה חשוב וזה טוב וזה מטורף שאת מצליחה.


אני לא סובלת חיבוקים וירטואליים, אבל אני חושבת שאת צריכה.
אז חיבוק מרחוק.

תודה לך.

אשכרה.