זה ממש לא האורך שרציתי, אבל זה התחלה... אולי פעם אפתח את זה... ממש לא בטוחה...
אז זה מה שיצא. ואל תשכחו שזב מונולוג, וזה כתוב בצורת מונולוג ולא סיפור, אז הקריאה צריכה להיות בהתאם...
אני לא רוצה ללכת איתה! אמרתי לך את זה אלף פעם! לא, אני לא מתביישת בה, הלוואי שהייתי היא. זה לא בגללה! בסדר?! זה בגללי!!
תאומים. מציאות ורודה, לפחות ככה זה נשמע. מישהו להיות איתו, שאתה קשור אליו, שהוא שלך, בשר מבשרך.
יש לי תאומה. כן כן. תפתחו, תפתחו עיניים בקנאה, בהתפעלות, בחולמנות... אתם יודעים מה, עזבו, אין צורך, אין למה...
יכולות לעשות הכל ביחד, לדבר ביחד, לשחק ביחד, לשתוק ביחד, לצחוק ביחד, לריב ביחד. תאומות. תאומות זהות. יכולות. כמעט היו יכולות. כמעט לדבר ביחד, כמעט לצחוק ביחד, כמעט לריב ביחד, כמעט תאומות זהות.
10 שנים. ציפייה לילדים. בכיות, תפילות, תחנונים. 2 עוברים. אין קץ לשמחה. חודש, חודשיים, ארבעה, שישה.
חודש שביעי, משהו לא טוב קורה, סיבוכים, סיבוכים בהיריון, סכסוך בין העוברים, חשש לחייו של אחד מהם. היא לא עושה הפלה, מתפללת שיצאו בריאים ושלמים.
והם יצאו. אחד בריא ושלם, ואחד שלם, שלם עם פיגור קשה. אחת, שתיים, תאומות, הילה ואני, תאומות זהות. כמעט זהות. פיגור.
כמעט היו יכולות להיות ביחד, אם רק הייתי נותנת לזה צ'אנס, אם רק הייתי מאפשרת, אם רק הייתי מתקרבת.
אבל איך?! איך אפשר להתקרב לבן אדם המדהים הזה?! איך אפשר כשהיא כ"כ סובלת, בגללי.
הליכת ברוז, בקושי דיבור, ברחוב מקצת חיוכים, מספר שאלות ואין ספור מבטים. ורגשות.. אין. בגלל סכסוך בין עוברים. בגללי.
אני יודעת, זה לא אשמתי, הייתי עובר שעוד לא נולד. אין מה להאשים, אין מה להטיח, אין מה לאכול את עצמי. זאת תופעה שקרתה.
אני יודעת, אתם לא צריכים להגיד, אומרים לי את זה מספיק, אפילו אני.
אבל ברגע שעיני מביטות בה אני מתמלאת אשם, חרטות, תיסבוכים. אם אז זה היה סיבוכים ביני לבינה היום זה ביני לבין עצמי.
לא יכולה לראות אותה ככה סובלת, לא יכולה לראות אותה ככה חיה, עם הכאבים, עם הקושי. זה לא מגיע לה, כל כך הרבה טוב היא מוסיפה לעולם, כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה שמחה. פשוט לא צודק. ואני גרמתי לכל זה. אני. בגללי. נקודה.
אז אני מתהלכת בבית, משתדלת למנוע כמה שיותר קרבה, כמה שיותר כאב, כמה שיותר אשם.
לא מגיע לה, לא מגיע לה אחות כמוני, מתרחקת, מתוסבכת, אשמה, רעה. היא הייתה צריכה להיות בלעדי, לבד, עם מישהו שבאמת מתאים לה.
אם רק תסלח לי, אם רק אסלח לעצמי...
אמרתי לך כבר, אמא! אני לא רוצה! וזה לא בגללה! זה אני ורק אני! זה הכל בגללי!
הילה? הילה?! את בוכה?! אני לא מאמינה! מה? מה את רוצה להגיד? שאת אוהבת את עצמך? גם אני אוהבת אותך, מאוד. לא להיות עצובה כי את אוהבת את עצמך? וואוו.. בסדר.. ואת אל תהיי עצובה בגללי טוב?
'אל תהיי עצובה כי אני אוהבת את עצמי' וואו. איזה משפט. מפיה של ילדה 'מפגרת'. למה דוקא להם קוראים מפגרים?? הם הילדים הכי חכמים שאני מכיר. משפט אחד מילדה 'מפגרת' יכול לעשות מה שלא הצליחו במשך 16 שנים.
כל כך הרבה הבנתי עכשיו, כל כך הרבה היא לימדה אותי ברגע אחד. היא אוהבת את עצמה, אוהבים אותה, וזה טוב. והיא מודעת לעצמה. יודעת להגיד טוב על עצמה, לפרגן, להיות פשוטה, אמיתית. וזה גם טוב. כל כך הרבה אנשים 'נורמאלים' אפילו את זה לא יודעים לעשות.
אז על מה יש לי להרגיש אשמה? על מישהו שאוהב? על מישהו שטוב לו? על מישהו שעם כל הפיגור הוא הכי נורמאלי? על מישהו שבאמת יודע לחיות?
נועה, את לא צריכה להרגיש אשמה, פשוט תלמדי ממנה, תלמדי ממנה איך להיות בן אדם נורמאלי. ותתני לה אהבה. ותתקרבי. ותכירי מחדש.
תודה לך אחות אהובה. תודה לך אחות 'מפגרת'. תודה לך תאומה, תאומה כמעט זהה, כמעט, כי אני קטונתי.
- לקראת נישואין וזוגיות